<h1>תוספות הר"ש משאנץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים שלשה ימים. הכא תני מניינא בסוף, וכן בריש קידושין [ב' ע"א] האשה נקנית בשלשה דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. עוד בגמ' מייתי מתני' דתנן [ביכורים פ"ב מ"ו] אתרוג שוה לאילן בג' דרכים. וזימנין דתנא מניינא ברישא, כדאיתא התם נמי בז' דרכים בודקין את הזב, וכן נמי ז' ימים קודם יום הכיפורים [יומא ב' ע"א]. עוד תני פ"ק דגיטין [ט' ע"א] בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. ועוד איכא טובא דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי.
אסור לשאת ולתת. משום דאזיל ביום אידם ומודה לע"ז, כך פ"ה. ובעיא הוא בגמרא [ו' ע"א] אסור לשאת ולתת עמהם משום הרויחא הוא או משום לפני עור לא תתן מכשול. פי' משום הרויחא דכי קא רוח גוי אזיל ומודה. ואע"ג דלא איפשיטא נקט הקו' טעמא דאזיל ומודה משום דשיטת התלמוד הכי ריהטא. וקאמר רבא בגמ' [ו' ע"ב] גבי להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללות מהן כולה משום דאזיל ומודה. וא"ת מאי קא מיבעיא לן, הא ע"כ בלהשאילן ולהלוותן ולפורען לא שייך טעמא דלפני עור, דלאו מילתא דתקרובת הוא, דאפי' זוזי אסורין. וי"ל דהנהו חיישינן משום דאזיל ומודה. ומיהו ולשאת ולתת הוא דקא מיבעיא ליה משום דאזיל ומודה, דבמקח וממכר כי היכי דרוח האי גוי רוח האי ישראל. וא"ת ומשום לפני עור, תינח למכור, אלא לקנות לשתרי דלא שייך ביה לפני עור. וי"ל גזירה לקנות אטו למכור, כי היכי דגזר אביי לשאול אטו להשאיל וללות אטו להלוות וליפרע אטו לפרען. ואפי' רבא דלא גזר, דילמא בלשאת ולתת מודה. אי נמי רבא טעמא דלשאת ולתת משום דאזיל ומודה כדפ"ה... דהכא אין נראה כלל לגזור לקנות אטו למכור ע"כ שרי לקנות... [וכמו שאמרו (ו' ע"ב) דדבר] שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין ולא גזרי' למכור אטו לקנות [כמו כן לא גזרי'] לקנות אטו למכור, אע"ג דגזרי' בנדרים [מ"ג ע"א] דילמא שאני נדרים דאורייתא ואע"ג דלפני עור נמי דאורייתא מי יימר דעביד מילי דתקרובת.
ועוד מפר"ת דלשאת ולתת לא איירי בלקנות ... [דודאי] שרי בין לטעמא דהרויחא [ובין לטעמא דאזיל ומודה דלא אסרו] אלא בלמכור ודוקא במילי דתקרובת [אבל דלאו מילי דתקרובת מותר] אפי' למכור, תדע מדלא קאמר נפקא מינה במידי דלאו תקרובת [דמשום הרווחה איכא אלא ה"פ] משום הרויחא הוא שיש לו תקרובת בהמות [הרבה ואין] צריך לצמצם ומקריב מן המובחר ומתוך כך אזיל ומודה, [ולא] הוי כמו דקמרוח להו דגבי להשאילן ולהלותן דהוא לשון רוח ושכר, ומ"מ גם לפר"ת צריך לומר טעמא דאזיל ומודה כדמוכח צריכותא דרבא. ועוד מדקדק ר"ת מדפריך בגמ' [ה' ע"ב] ג' ימים אסור לשאת ולתת מי בעינן כולי האי והא תנן בד' פרקים בשנה וכו' ומשני התם דלאכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה בעי' ג' ימים אלמא מידי דהקרבה דוקא הוא דאסור. מיהו יש לדחות דמשעה שעוסק להכין תקרובתו [אדוק] בע"ז שלא ואזיל ומודה בכל מילי, והא דאמרי' בגמ' כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אמרו אלא בדבר המתקיים אפי' עד יום האיד אבל דבר שאינו מתקיים מותר, לפר"ת מיירי במידי דתקרובת ואיצטריך לאשמעינן דלא נימא דילמא מקריב ליה לאלתר לפני האיד. והא דתני רב זביד בגמ' [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן מפר"ת דהאי לוקחין לאו לקנות מהן קאמר דכל מילי שרי אלא בקבלת דורון קאמר כי ההוא מינאה דשדר דינרא קיסראה לר' יהודה נשיאה ביום אידו. ומיהו אית ספרים דגרסי בברייתא דרב זביד דבר המתקיים לוקחין מהן אבל לא מוכרין להן משמע דמיירי במקח וממכר ולא בקבלת דורון [אבל] אין אותה גירסא נכונה דקתני בתוספתא [פ"א ה"א] בברייתא דרב זביד תניא כוותיה דריש לקיש ואפי' דבר המתקיים לקח או שמכר הרי זה מותר משמע לקח דיעבד אבל לכתחלה אסור ובקבלת דורון... לפר"ת לכך אסור לכתחלה ע"כ.
ויש לתמוה, על מה סמכו עכשיו לעשות עמהן משא ומתן דאע"פ שסתם אידיהם של עכשיו הם מקדישים הלא בכל שבוע יש להם יום איד ואמרי' בגמ' [ו' ע"א] אמר שמואל נוצרי לר' ישמעאל לעולם אסור פי' שר' ישמעאל אמר ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם אסור, ואין לסמוך אהא דאמר [בחולין (י"ג ע"ב) דעכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא] מנהג אבותיהם בידיהם [דהא אמר שמואל בגמ' בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע הא] יום אידם מיהא אסור [ולפר"ת דאין אסור אלא למכור מילי דתקרובת] ניחא דאין רגילין לעשות שום תקרובת אלא במעות [ומצויים להם מעות הרבה] ולא שייך בזה הרוחה... שהוא להם תקרובת.... ולהלותם ברבית נמי שרו דלא שייך אזיל ומודה אלא כשמלוה להם בחנם אבל ברבית אית ליה צערא דמיחסר קא מחסיר כדאמרי' פ"ק דקדושין [כ' ע"א] ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא ולפרוע נמי מלוה על פה שרי כדאמרי' [בגמ' (ו' ע"ב)] הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר מלוה על פה נפרעין מהן שהוא כמציל מידם, ומיהו משום איבה אין להתיר דהא אמרי' בגמ' [ו' ע"ב] גבי ההוא מינא דשדר דינרא קיסר' לר' יהודה נשיאה אמר היכי איעביד אשקליה אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה לאו משום דלישתרי מטעמא דאיבה אלא מדקדק היה כיצד יעשה שלא יהא איבה, ועוד יש לסמוך דקים לן בגויהו עכשיו דלא אזלי ומודו לע"ז וכן אמר רבא דשדר קרבנא לבר שישך [ס"ה ע"א], ובירושלמי דמתני' [פ"א ה"א] דאסור לשאת ולתת תני במד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני הנכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להן, ועוד אמרי' התם גבי וליפרע מהן רב אסי בשם רב אמר אם היתה מלוה אובדת מותר ותני כן מלוה אובדת בעדים ואין מלוה אובדת בשטר, אפי' מלוה בשטר אובדת הוא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע את חובו מלוה אובדת שלא במשכון ואין מלוה אובדת במשכון. להלוותם. בחנם מיירי כדפרי' אבל ברבית שרי.
שמח הוא לאחר זמן. אפי' למאן דאמר בגמ' [ו' ע"ב] גזרה לפרע מהן אטו לפורען אי הוה מיצר לא הוי שייך למגזר. מאי טעמא לא תני עידיהן. בדוכתי טובי לא דייק הכי בהגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי מסיקין ומציקין ובביצה [ל"ה ע"ב] גבי משילין משחילין ומשום דהתם הוא משמעות אחד לא קפיד, אבל אכתי איכא טובא בפ' החליל [נ' ע"א] גבי שואבה וחשובה ובפ"ב דיבמות [י"ז ע"א] גבי ראשונה [ושניה] ובעירובין [נ"ג ע"א] גבי מעברין ומאברין והכא מאי טעמא דדייק [וי"ל] מעיקרא מסתבר ליה טפי למימר לשון תברא לפי שהוא...
<h2>דף ב:</h2>
זו רומי חייבת. הא דקרי לה חייבת משום דכתיב [מלאכי א'] וקראו להם גבול רשעה, ובמעשה מרכבה אמרי' דחורבן גדול נגזר על רומי הרשעה על ידי מעשה דר' חנניא בן תרדיון דלקמן בפירקין [י"ז ע"ב]. להושיב להן זונות. להיות מזומנות להן לזנות. דמיא לדוב. וא"ת אדרבה מלכות בבל עדיפא דכתוב בה [דניאל ז'] קדמתא כאריה וארי מלך בחיות, וי"ל דדוב בעל תחבולות יותר מארי כדאמר בפ"ק דברכות [י"ג ע"א] גבי צרות האחרונות משכחות את הראשונות דקאמר הניח מעשה ארי וסיפר מעשה דוב, אי נמי דכתיב בפרס כעין דכתיב ברומי גבי רומי כתיב [שם] ותאכל כל ארעא ובפרס נמי כתיב [שם] אכולי בשר סגי. הרבה גשרים. וגבי רומי לא חשיב גשרים, אע"ג דחשיב ליה בפ' במה מדליקין [שבת ל"ג ע"ב] גבי נאה מעשיהם של אומה זו, משום דאינם [חשובים] בתיקון גשרים יותר משאר אומות כמו פרס. משכא מלכותייהו עד דאתי משיח, והיינו דקאמר בחלק [סנהדרין צ"ח ע"ב] עתידה פרס שתפל ביד רומי היינו סמוך לגאולה כדאמרי' [יומא י' ע"א] עתידה מלכות הרשעה שתפשוט על כל העולם כולו ט' חדשים. מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן. פי' בשור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ח ע"א].
<h2>דף ג.</h2>
כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. פי' בפ' הבא על יבמתו [יבמות ס"א ע"א] [גבי] אתם קרוים אדם. גדול המצוה ועושה. לפי שדואג לקיים מצות בוראו ולא [רצה לעבור]. אם לא בריתי וכו'. בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ז ע"ב] דריש על המילה.
היום לעשותם ולא למחר לעשותם. הא דאמרי' פ' מקום שנהגו [פסחים נ"ז ע"א] גבי כורכין על שמע דהיום על לבבך משמע ולא למחר על לבבך אין לקרות [ביחד, התם] אתי למיטעי היום ממש ולא מחר.
<h2>דף ג:</h2>
ננתקה את מוסרותימו. בירושלמי פ' אין מעמידין [פ"ב ה"א] דריש את מוסרותימו זו מצות תפילין ונשליכה ממנו את עבותימו זו מצות ציצית. שניות יושב ודן. י"מ דלהכי תיקנו קדושה רבה שיפנה ממקומו ברחמים בתפלת מוסף בשלש שעות שניות, ולא יתכן למאי דאפכינן ראשונות עוסק בדין. אין לו שחוק. ובסוף הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] דאמרי' דאחיך ואמר נצחוני בני, זהו בדיחותא בעלמא. תשכח ימיני. פשטיה אם אשכחך לשיר את שיר ה'. הקוטפים מלוח. לשון לוחות דריש ליה, ופשטיה דקרא עשב כדאמרי' בקדושין [ס"ו ע"א] העלו מלוחים על שולחנות של זהב בפ' האומר והוא מאכל עניים וקרא משתעי הקוטפים מלוחים ואוכלים עלי שיח אצל האילנות. חוץ מצנים ופחים. פי' בריש אלו נערות [כתובות ל"ו ע"ב].
<h2>דף ד.</h2>
[חימה אין לי שכבר נשבעתי]. תימה דאמרי' בפ' במה בהמה [שבת נ"ה ע"א] אהי נינהו ששה אנשים משחית משביר ומכלה קצץ ואף וחימה, ועוד קשה דבפ' ד' נדרים [ל"ב ע"א] דאמר משה הרגו דכתיב [חימה אין לי וי"ל] תרי חמה הוו.
והיינו דר' אלכסנדרי. [מפר"ת דקאי אהא דסליק] כאן בישראל כאן באומות העולם דחימה יש לי באומות העולם דקאמר אבקש להשמיד דאם לא ימצא להם זכות לא יחזור למצוא להם זכות והיינו נמי דאמר רבא שיש חילוק בין ישראל לאומות, ובקו' פי' דקאי אהא דאמרי' דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו [ולא נהירא פירושו] דכבר איפסק טובא.
בנגני שלהם. במעשיהם כדכתיב אמרו לה' מה נורא מעשיך מתרגי' מה דחיל מנגנך דילך. ובקו' פי' ספר הזכרון שלהן.
וכמה רגע אחד מה' ריבוא וששת אלפים וח' מאות ומ"ח בשעה, ובתוספתא דברכות [פ"א ה"ג] אמרי' אחת מריבוא וג' אלפים וח' מאות וכ"ד בשעה. ובירושלמי דברכות [פ"א ה"א] איתניהו תרוייהו. ויש כמה זמנים עת ועונה ורגע. ובסילוק של פרשת שקלים יסד הפייט: והמדקדק מחלק הרגע לכמה רגעים.
<h2>דף ד:</h2>
יודע דעת עליון. משמע מעצמו ולא בנבואה ולהכי קאמר השתא דעת בהמתו לא הוה ידע. רגע כמימריה. ולכך כשבא בלעם לקלל היה דוחק לראותם כדי לומר כלם ששוה לרגע ומעובדא דר' יהושע משמע דכיון שמתחיל לקלל באותו רגע דמהני אע"פ שמסיים אחר כך. בתלת שעי קמייתא. כדאמרי' בסמוך בשעה שהמלכים מניחין כתריהן ומשתחוין לחמה ודרכם לעמוד בג' שעות כדאמרי' פ"ק דברכות [ט' ע"ב]. לאו אורח ארעא. אי גרסי' גוי ניחא דאע"פ שהיה מצערו דגוי לא מורידין ולא מעלין, ואי גר' מינא אע"ג דמורידין בכי האי גונא אסור שדוחק להעניש בידי שמים.
<h2>דף ה.</h2>
לא באנו לעולם. אפי' [לפי] מאי דס"ד השתא לא קשה מהאי דאמרי' בעירובין [י"ג ע"ב] דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא דהיינו בתחלת לידתו שאין יודע מה סופו, אבל כשהוא צדיק, חייהם של צדיקים טוב להם וטוב לעולם. אלא שירדו מנכסיהם. דמצורעין לא הוו דהא במעשה דקרח היו בתוך המחנה, ואי משום דנתרפאו בסיני הא אמרי' במדרש [מד"ר פ' נשא] דכשחטאו בעגל חזרו למומן, ומשום בנים לא אמר דמתו דבשביל כך לא היה לו לירא מהם פחות.
<h2>דף ה:</h2>
אף משה לא אמרה להם וכו'. פ"ה שלא נזכר להוכיחם בכך עד מ' שנה, וק' דאם כן למה הוא מפשיעם שלא אמרו אתה תן, לכך נראה שלא התבונן משה בהן עד ארבעים שנה שמחמת רוע לב הניחו לומר אתה תן לפי שלא רצו להחזיק לו טובה בכך. יצרן מסור בידם. דמשלחי רגל היינו יצר הרע כדכתיב [ש"ב י"ב] ויבא הולך לאיש העשיר.
ערב יום טוב האחרון של חג. ערב יום טוב הראשון טרודין בסוכה ולולב ואין פנאי להרבות בסעודה. אף ערב יום הכפורים בגליל. בפ"ק דכתובות [ה' ע"א] ערב יום הכיפורים שחל להיות בשבת ידחה שמא ישחוט בן עוף הא דלא פריך מכולהו יומי טבי דלכ"ע, משום דאין מרבין בסעודה אלא בבהמות אבל ערב יום הכפורים בגליל מרבים בסעודה בכל דבר אפי' בעופות ובדגים כדאי' בב"ר [פי"א] דחד חייט זבין חד נון בתריסר דינרין, ושמא גם בכל מקומות מרבים בשאר מינין והא דנקט יוה"כ בגליל משום דאנהו הוו רגילין להרבות אף בבהמות ובדברים דקים כמו בן עוף שייך לגזור שמא ישחוט בן עוף, שנקל לשוחטו יותר מבהמה.
והתנן שואלין בהלכות הפסח וכו'. אע"פ שגם בזמן הזה שאין קרבן עושין כן כדאשכחן בכמה דוכתי על שאר מילי דיו"ט, הא מפרש טעמיה בפ"ק דפסחים [ו' ע"ב] מקראי דקרבן.
שאסור לבני נח. הא דלא חשיב מחוסר אבר גבי שבע מצות דדילמא אם הקריב מחוסר אבר לא מחייב מיתה אלא שלא יצא ידי חובתו. [גליון. ומיהו קשה דאסור משמע לשון איסור ועוד דמכלל הן אתה שומע לאו כדדרשי' בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ו ע"ב) [מכל עץ הגן אכל תאכל] ולא גזל ודבק באשתו ולא באשת חבירו ע"כ] וא"ת בפ"ק דקדושין [כ"ד ע"ב] דממעט גבי עוף יבש גפה ונקטע רגלה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף תיפוק לי' דאפי' בבני נח אסור, וי"ל דס"ד הואיל ואישתרי בישראל מום בעוף טפי מבבהמה אישתרי לגמרי. אי נמי ה"א דאפי' בבני נח אישתרי ממתן תורה ואילך, ואין לומר דאיצטריך מן העוף לנפגמה אזנו וכיוצא בו דלא מיפסל בבני נח אלא מחוסר אבר ממש כדאמרי' בפ' הניזקין [גיטין נ"ו ע"א] בההוא דשדא מומא בניב שפתים או בדוקין שבעין באתרא דלדידן מומא ולדידהו לאו מומא דהא משמע דלנקטעה רגלה נמי איצטריך מן העוף אע"ג דמחוסר אבר ממש הוא, ועוד משמע דפסול עוף שוה בישראל ובנ"ח דהא ממעטינן הכא מקרא דמכל החי וגבי צפרי מצורע נמי דרשינן בפ' שילוח הקן [חולין ק"מ ע"ב] מדכתיב חיות שחיות ראשי אברים שלה שפסול מומן שוה לעופות של קרבן, ובפ' המזבח מקדש [זבחים פ"ה ע"ב] ר' עקיבא לא אמר אם עלו לא ירדו אלא בדוקין שבעין הואיל דבבני נח כשר וה"ה כל מומין שאינן מחוסר אבר ממש.
האי מיבעי ליה למעוטי טריפה. [קשה דהא] תרתי שמעת מינה כדאשכחן בפ' שילוח הקן [חולין ק"מ ע"ב] גבי צפרי מצורע דממעט מחוסר אבר [וטריפה] וילפה מחיות, ועוד קשה [דאפי' למ"ד טריפה חיה] משמע הכא דממעטא מדכתיב כל החי והתם משמע [דלמ"ד טריפה חיה אינה] ממעטא טריפה מחיות [כ"א למעט מחוסר אבר דבפ' אלו טריפות (חולין נ"ז ע"א) משמע] אפי' מאן דאמר טריפה חיה לית ליה [דיולדות ומ"ד דיולדות כ"ש דחיה], וי"ל דודאי אי טריפה חיה משמע למעוטי טפי מחוסר אבר מטרפה אלא הכא דלקיום העולם היה מכניסם לתיבה לא קפיד כולי האי למעוטי מחוסר אבר כמו טרפה אע"ג דחיה דמ"מ אין מארכת ימים כמו הבריאה, והא דבריש אלו טרפות [חולין מ"ב ע"א] דריש טרפה חיה מזאת החיה אע"ג דהכא לאו בכלל מכל החי הוא שפיר קראה רחמנא התם חיה לאשמעינן דטרפה חיה.
<h2>דף ו.</h2>
אתך בדומין לך. וא"ת מהכא תיפוק לי מחוסר אבר וכי תימא נח גופיה בעל מום הוה אמר ליה רחמנא דכותך אעיל שלמין לא תיעול, וי"ל דהכא משום קיום העולם אין להקפיד בבעל מום ואתך משמע שראוים לקיום העולם כמותך. ודילמא נח גופיה טרפה הוה, דאע"פ שחיה כמה שנים אחרי כן מ"מ לא הי' יודע בעצמו אם הוא טרפה או שלם. תמים כתיב ביה. הא דלא ממעטי' טרפה גבי קרבן מדכתיב תמים דמיבעי לן [מנחות ה' ע"ב] מן הבקר להוציא את הטרפה, משום דמסתבר טפי למעוטי בעל מום דמגונה לגבוה מטרפות שאינו ניכר, ועוד מוכח קרא דלמעוטי מום כתביה דכתיב תמים לרצון כל מום לא יהיה בו.
והשתא דנפקא לן מאתך וכו'. וא"ת למ"ד טרפה אינה יולדת אתך למה לי, דלא מסתבר לומר אורחיה דקרא דגבי משה נמי דרשינן [סנהדרין ל"ו ע"ב] אתך בדומין [לך]. ושמא איכא למימר חייך קודמים לחייהם כדדרשי' [ב"מ ס"ב ע"א] וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך. ובב"ר [פל"א] דרשינן והיה לך ולהם לאכלה הם טפלים לך ולא אתה טפל להם.
אחור וקדם צרתני. כלומר קלנדא שהוא אחר התקופה שנוי במשנה תחלה. והיינו טעמא דתנייה תחלה משום דאדם הראשון עשאם תחלה ימים טובים כדלקמן [ח' ע"א] לפי שראה יום מאריך והולך ולשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו. משום הרוחה פי' במתני' [ב' ע"א].
<h2>דף ו:</h2>
כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבנ"ח. ה"ה שאר איסורין. והני נקט משום דבסתמא חיישינן דלמיכלינהו קא שקיל שאין העולם רגילין ליזהר דנזיר נמי לא מיזדהר משום דכולהו אינשי חמרא קא שתו. דכי לא יהבינן ליה שקיל ליה. מכאן משמע דאפי' בשלו שייך לפני עור לא תתן מכשול כי יהיב ליה. תניא כוותיה דרשב"ל. הא דלא חשיב לה בפ' החולץ [יבמות ל"ו ע"א] בהדי תלת מילי דקי"ל כרשב"ל, אע"ג דחשיב התם דתניא כותיה. משום דבהא אין הלכה כמותו, דר' יוחנן סבר לה כתנא דמתני', כלישנא דאמרי' לקמן [ז' ע"ב] נשא ונתן אסור [אליבא] דרבנן בתראי.
בדבר המתקיים. פ"ה דחזי ליה ביום אידו ואזיל ומודה... בברייתא דרב זביד יש ספרים דגרסי דבר המתקיים לוקחין מהן אבל לא מוכרין להן ובמתני' פי'. אבל לא לוקחין מהן. [במתני' (ב' ע"א) פי']. רבא אמר כולה משום דאזיל ומודה. אביי דגזר הכא, לטעמיה [דאמר] כולהון משום [גזירה, גבי המודר] הנאה מחבירו בפ' אין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א]. ורבא לא גזר הא אטו הא, סבר כר' יוסי ב"ר חנינא כשנדרו הנאה זה מזה.
<h2>דף ז.</h2>
נותן לו דמי צמרו. קסבר שנוי קונה, וקנה הצבע את הצמר בשנוי [משמע דר"מ ס"ל שינוי קונה והא דתנן בהגוזל קמא (ב"ק צ"ה ע"א) דר"מ אומר] גזל פרה מעוברת וילדה [רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה] ואת וולדותיה, קנסא [הוא דקא קניס ר"מ. והא דאמר התם] ר' יהודה גזלה חוזרת בעיניה אלמא קסבר שינוי קונה והכא קתני דידו על התחתונה אלמא שנוי אינו קונה, התם דמתכוין לקנות. וא"ת היכי דייק מהכא בהגוזל קמא [שם ק' ע"א] דר' מאיר דיין דינא דגרמי אי לאו משום דדחי התם קא עביד מעשה בידים הא ר' מאיר מקיל גבי צבע יותר מר' יהודה. וי"ל דמשמע ליה נותן דמי צמרו ואפי' נתקלקל דגרע טפי מקודם לכן כגון שהקדיחתו יורה. ומיהו קשה דמנלן דצובע [קלקל הצמר] ועוד דבסתמא לאו הכי הוא ונראה לפרש דסמוך [ארישא] דקתני הקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו דמשמע דמודה בה מדלא פליג עלה ובדגרע איירי מדלא מתני' אם השבח יתר על ההוצאה כדקתני בצבעו כיעור.
פשיטא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. הכי נמי הוה מצי למימר פשיטא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה כדאמר ר' יוחנן בפ' מי שהוציאו [ערובין מ"ו ע"ב] דאי משום דאיכא אמוראי התם דפליגי עליה ולית להו הני כללי הכי נמי איכא אמוראי טובא דלית להו הלכה כסתם משנה ואפי' לר' יוחנן גופיה אמרו בסוף פ"ק דיבמות [ט"ז ע"א] ובפ' אלו טרפות [חולין מ"ג ע"א] אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. וכי תימא כי פליגי ר' יוחנן ושאר אמוראי בהלכה כסתם ה"מ בסתם בחדא מסכתא ומחלוקת במסכתא אחריתי כדאשכחן בפ' המוציא יין [שבת פ"א ע"ב] דרב יוסף מתני משום משרת נימין וקשיא ליה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס דדבר שאין מתכוין מותר אע"ג דפלוגתא הוא במסכתא אחריתי גבי קידור וקרצוף בפ"ב דביצה [כ"ג ע"א] ואפי' עגלה של קטן גזרי רבנן התם ואע"ג דאשכחן נמי סתמא דאסר דבר שאין מתכוין בפ' במה בהמה [שבת נ"ד ע"א] דתנן אבל מכניס חבלים בתוך ידו ובלבד שלא יכרוך ואמרי' בגמ' לא שנו אלא לענין כלאים ופי' שם בקו' משום דדבר שאין מתכוין אסור, ועוד סתמא אחריתי כר' יהודה בפ' כירה [שבת מ"א ע"ב], גבי ההוא דמיחם שפינהו דאוקי לה אביי כמאן דאמר דבר שאין מתכוין אסור ועוד תנן במס' כלאים [פ"ט מ"ב] לא ילבש אדם כלאים על גבי עשרה אפי' להבריח בו את המכס ומפ' בפ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"א] משום דדבר שאין מתכוין אסור מ"מ קשיא ליה ... דמאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדאשכחן בפ"ב דקדושין [נ"ד ע"ב] דקאמר מה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמי ואשכחן נמי (בריש) [בסוף] שבת [קנ"ו ע"ב] דקאמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון ופריך ומי אמר ר' יוחנן הכי והתנן ומייתי מסתם משנה דביצה אע"ג דהאי סתם בחדא מסכתא ומחלוקת במסכתא אחריתי דקסבר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה דכל זמן שאין ידוע לנו אם חזר בו מסתם או לא לא תלינן לומר מספק שחזר בו ושאר אמוראי סברי דאין הלכה כסתם, אבל מחלוקת ואחר כך סתם בחדא מסכתא לדברי הכל הלכה כסתם, אי אפשר לומר כן דבסוף פירקא [כ"א ע"א] פליגי ר' מאיר ור' יוסי בשכירות בתים ושדות ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אע"ג דבתר הכי סתם לן תנא כר' מאיר, אלמא בכולה מילתא פליגי. ונראה ... דהא דפשיטא ליה דהלכה כר' יהודה לאו מכח סתם אלא מטעם דאפי' מאן דלית ליה הלכה כסתם לא גרע מיחיד לגבי רבים, כדאשכחן בריש ביצה [ב' ע"א] דקאמר גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אלמא קרי ליה סתמא אע"ג דר' יהודה פליג עלה התם דקתני ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה וכי האי גונא איכא בפ' החולץ [יבמות מ"ב ע"א] סתם ואח"כ מחלוקת, אלא נהי דלא חשיב ליה כסתם גמור מ"מ חשיב ליה כרבים לגבי יחיד, והא דקאמר הכא רב יוסף מחלוקת ואחר כך סתם הוא דמשמע אי הוי סתם ואחר כך מחלוקת לא היה נחשב אפי' כרבים לגבי יחיד ה"מ כשאין המחלוקת שנוי אצל הסתם דמוכחא מילתא שר' חזר בו מן הסתם אבל כי מיתני גבי אהדדי כי ההיא דמחתכין את הדלועין והנבלה מחשבה דר' שמעון סתם אע"ג דמחלוקת ר' יהודה בצדו חשיב כרבים לגבי יחיד וכל כמה דלא מסתבר טעמא דיחיד הלכה כרבים.
משום דקתני לה גבי הילכתא פסיקתא, אע"ג דקתני התם כל החוזר בו ידו על התחתונה ואין הלכה כן כדקי"ל בפ' האומנין [ב"מ ע"ז ע"א] דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום, נהי דבההיא אין הלכה בהך הוי הלכה כן בסתמא, אי נמי האי אי בעי' אימא סבר כאידך לישנא דהתם דרב לא פליג.
הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. תימא לי למה לא ישאל לכל החכמים וידונו עם הראשון בהלכה אם יוכלו להחזירו מדברו, ומפרש ר"ת דקפידא דהכא לאו משום שואל דהשואל יכול לשאול לכל מי שירצה ולא קפיד הכא אלא אחכם כדקאמר בפ' אלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב] ובפ' כל היד [נדה כ' ע"ב] חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ומשום הכי לא פריך אילתא היכי עבדה הכי ששאלה לרבה בר בר חנא והדר לר' יצחק וכן בההוא גברא דאלו טרפות אלא ארבי יצחק פריך היכי עביד הכי. וקשה לפר"ת דלא הוה ליה למינקט הכא כי האי לישנא הנשאל לחכם וכו' אלא הוה ליה למיתני כי התם חכם שאסר וכו'. ונראה לפרש דלא אסר הכא אלא כששואל סתם לחכם שני ואין מודיע לו מה ששאל לחכם ראשון ואסר אבל כשמודיעו שרי שיזהר החכם השני ולא יתיר מה שאסר הראשון אלא אם כן יוכל להחזירו מדבריו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' טעה בשיקול הדעת וסוגיא דעלמא כאידך דמחייב חכם ראשון לשלם מה שאסר אם נשא ונתן ביד ובכי האי גונא לא אמרי' אין חבירו רשאי להתיר כדאשכחן בסוף אין מעמידין [מ' ע"א] נפקי שיפורי דרבא ואסר ושיפורי דרב (חיננא בר הונא) [הונא בר חיננא] ושרו. ומיהו התם שבא מעיקרא רב הונא בר חיננא וכן בעובדא בסוף ר' ישמעאל [נ"ז ע"ב] דההוא גוי דעל לחנותא שרא רבא ברישא. ומ"מ נראה כדמפרש דהא דאמרי' חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר היינו במילתא דאיפלגי בה תרי תנאי או תרי אמוראי ולא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא נמי לא כחד מיניהו. ומיהו אי אתי עובדא אחרינא קמיה כי האי גונא יכול להתירו אלא דוקא אותו דבר שאסר הראשון אינו יכול להתיר מאחר דשוייה קמא חתיכה דאסורא, ואפי' הראשון עצמו אם היה בא לחזור ולהתיר מה שאסר לא היה יכול כדתנן פ' עד כמה [בכורות כ"ח ע"ב] טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו דהא דאמר בפ' א' דיני ממונות [סנהדרין ל"ג ע"א] דדיני ממונות הטהרות והטמאות מחזירין בין לזכות בין לחובה הא אמר רב נחמן התם כאן כשיש גדול ממנו כאן שאין גדול ממנו ורב ששת מפרש כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת ואפי' לרב חסדא דמפרש כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד מ"מ אין חברו רשאי להתיר בשיקול הדעת. ובירושלמי אמרי' חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר אין חברו רשאי לאסור ויתישב לפי מה שפי' בשיקול הדעת.
גליון ס"א ובירושלמי [שבת פי"ט הי"א] משמע דעיקר איסורא דשואל דלא כפר"ת וגם לפי מה שפי' קשה דאפי' התיר החכם הראשון משמע בירושלמי שאסור לשאול לחכם אחר שמא יאסור, והכי איתא בירושלמי במסכת שבת בריש ר' אליעזר דמילה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סכין של מילה עושין לה חולה ומביאה פי' מחיצה של בני אדם כעין מעגל כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו [ערובין מ"ד ע"ב] לעיולי מיא במחיצה של בני אדם ופליג אתלמוד שלנו דאסרי' לדעת, ובירושלמי קאמ' כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה והדר קאמר בר מרתא הוה ליה עובדא שאל לר' סימון ושרא שאל לר' אמי ואסר פי' דקסבר לדעת אסור ואיקפד ר' סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור א"ר יודן הכין הוה עובדא שאל לר' אמי ואסר שאל לר' סימון ושרא ואיקפד ר' אמי בכדין דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר. ויראה כי לא כן תני קושיא היא כלומר אמאי איקפד ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור כלומר לא שנינו כן בשום מקום, ומשני ר' יודן הכין הוה עובדא וכו' דאיפכא הוה, ומ"מ מדקאמר שמא יתיר משמע דאשואל קפיד ומדאיקפיד נמי ר' אמי משמע דאסור אפי' במודיעו, על כן נראה דלא ישאל לחכם ויתיר היינו כדי להתיר ואין לו לומר היתר בדבר מפני כבודו של חכם ראשון, אבל אם בא לדון עמו בהלכה ולהחזירו מדבריו יכול ואי הדר הדר ואי לא אסיר ע"כ.
בשל תורה הלך אחר המחמיר. ר"ת רגיל לפרש בכל איכא דאמרי שבתלמוד דאוריתא לחומרא דרבנן לקולא (כר' יהושע בן קרחה). בקו' פי' במקום אחר דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר לשון אחרון. וריב"א פי' דלשון אחרון טפל לעיקר [לראשון]. ונראה דבמקום שיש להתברר שיטתא דתלמודא כחד מינייהו אזלינן בתריה.
וכולן שחזרו בהן. אגזלנין ואעמי הארץ קאי, אין מקבלין אותן להחזיקן [בתורת] חברות לסמוך עליהן כדפ"ה. ולשון עולמית משמע שכבר קיבלם פעם אחת, ועוד משמע בפ' עד כמה [בכורות ל"א ע"ב] בעם הארץ שמקבל דברי חברות נאמן עד שנחשד אפי' לר' מאיר ובתוספתא דדמאי פ"ב [ה"ח] מיתניא ואיירי ברישא בע"ה שקיבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא לוקח ואינו מתארח אצל ע"ה דברי ר"מ וכו' ובתר כן קתני בריתא דהכא וכולן שחזרו בהן פי' וחזרו לסורן אין מקבלין אותן עולמית ר' יהודה אומר חזרו במטמונין, פירוש חזרו לסורן במטמונין ובגלוי נוהגין דברי חברות אין מקבלין אותן, דאין לסמוך על קבלתן שאינו אלא כגונב דעת הבריות אבל בפרהסיא חזרו לסורן מקבלין אותן אם בא לחזור מרשעו שיש לסמוך עליו עד שיחזור לקלקולו. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמונין פי' אף בסתר הכרנו בהן שעושין דברי חברות מקבלין אותן דתשובתן שלימה כשבאים לשוב, בפרהסיא שלא הכרנו בהן אלא בפרהסיא ובצינעא לא ידענו מה טיבן אין מקבלין אותן.
<h2>דף ז:</h2>
השבת מתעשר וכו'. בפ' בא סימן [נ"א ע"א] דדייק והא שבת מדאיחייבא בפאה מיחייבת במעשר לאו פירכא הוא דהכי נמי תנן התם השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומעיקרא אלימא ליה לאקשויי מדר' עקיבא אדר' עקיבא. גברא רבא אתא מאתרא. בפ' בתרא דכתובות [ק"ה ע"א] חשיב ליה גבי גוזרי גזרות. איכא חדא דעבדי' כוותיה. הא דלא מייתי הא דתנן בפ' במה מדליקין [שבת כ' ע"א] נחום המדי אומר אין מדליקין בחלב מבושל, משום דבההיא לא ס"ל כוותיה, וכן ההיא דפ' המוכר את הספינה נחום המדי אומר מכר חמור מכר כליו לא ס"ל כוותיה. ועוד דתלוי באשלי רברבי כל הנהו תנאי דסברי כי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיהו זבין. ואין שיחה אלא תפלה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה. תימה דבפ' תפלת השחר [ברכות כ"ו ע"א] אייתי דשיחה דיצחק תפלה מדכתיב אשפוך לפניו שיחי, ושמא שניהן מלמדין זה על זה דאי מהאי דיצחק ה"א שיצא לדבר עם שום אדם בשדה ואי מדכתיב אשפוך לפניו שיחי ה"א תפלה הוא ולא תפלה קבועה של שמנה עשרה אלא מדכתיב גבי יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ש"מ דהיינו תפלת המנחה שהיא קבועה.
<h2>דף ח.</h2>
אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יום הכפורים אומר. אבל באמצע תפלה לא, ומה שנהגו לומר בשעת צרה כשמתענין בשני ובחמישי בשבת סלח לנו להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות, צבור שאני כמו שנוהגין לומר קרובות בג' ראשונות ולא בג' אחרונות.
לפניו אסור לאחריו מותר. אקלנדא נמי קאי. הגהת ה"ר ישעי' הזקן קלנדא ח' ימים לאחר התקופה סטרוניא ח' ימים לפני התקופה. פי' סטרוניא הוא ח' קודם תקופת טבת סוף תקופת תשרי הם שישב אדם הראשון בתענית כשראה שהימים הוקטנו מאד, וקלנדא ח' ימים אחר תקופת טבת בהתחלת תקופת ניסן הם שעשה אדם הראשון משתה כשראה שגדלו הימים והשוו כבר ללילות. ופי' תקופה הוא קורא לג' חדשים תקופה דאין לפרש תקופה נפילת התקופה שא"כ יבואו קלנדא וסטרוניא שניהן י"ו ימים רצופין ולעיל אמרן דח' ימים הוו רצופין, ותו אמאי איצטריך למיתני תרוויהו והלא אין להם אלא זה לפני אלא ש"מ אינן רצופין ע"כ.
<h2>דף ח:</h2>
וישבה לה בחנות כו' שלא דנו דיני נפשות כו' [מן המקום ההוא] מלמד שהמקום גורם. ואעפ"י [שחנות בתוך ירושלים היא] כדאי' בר"ה [ל"א ע"א] גבי עשרה גליות שגלתה סנהדרין ומחנות לירושלים, לא מיקרי מקום אלא בלשכת הגזית [כדמשמע בפ"ק] דסנהדרין [י"ד ע"ב] מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול שיהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שאין המראתו המראה אע"ג דבית פגי קדשי בקדושת ירושלים כדתנן בפ' [שתי הלחם] דמנחות [צ"ה ע"ב] לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פגי ובפ' התודה [מנחות ע"ח ע"ב] השוחט את [התודה ולחמה] חוץ לבית פגי ובפ' השוכר את הפועלים [ב"מ צ' ע"א] והא בעי [חומה כגון שדשו] לפנים לחומת בית פגי, ואע"ג דירושלים חשיבא מקום אשר בחר לגבי קדשים קלים ומעשר שני מ"מ לגבי סנהדרין בעינן שיהא סמוך לשכינה כדמוכח בפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ד ע"ב] ולכך היתה לשכת הגזית חציה בקדש וחציה בחול, והיינו טעמא נמי דדרשי' לקמן פ' ר' ישמעאל [נ"ב ע"א] כל המעמיד דיין שאינו הגון מעלה עליו הכתוב כאלו נטע אשרה אצל המזבח משום דכתיב שופטים ושוטרים תתן לך וכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל המזבח וכו'. ומיהו קשה מנא ליה שלא דנו דיני נפשות דילמא זקן ממרא הוא דלא היו דייני אבל שאר דיני נפשות היו דייני [ועוד] דהאי קרא דמייתי הכא בזקן ממרא [לא] כתיב [במיתתו] דמיתתו בכ"ג אלא בהמראתו כתיב האי קרא.
<h2>דף ט.</h2>
ממתן תורה ועד השתא ליכא כולי האי ועוד דכי מעיינית וכו'. בחנם פי' הקו' דלא גרסי ועוד דחדא פירכא הוא דיכול לומר דתרי פירכי נינהו דקושיא קמייתא משום דקתני יצא מה שיצאו ובימי האמוראים לא היו עדיין אלפים ממתן תורה דהיינו ד' אלפים ותמ"ה לבריאת עולם. ובכתב רבינו שרירא כתב דרב אשי נח נפשיה בשנת תשל"ח למלכות יונים והיינו ד' אלפים ר"ל דמלכות יונים התחיל ארבעים שנה לבנין הבית, ואיפשיטו על כל העולם, דהיינו ש"פ קודם חרבן, וקע"ב לאחר חרבן נשלמו ד' אלפים הרי תקנ"ב למלכות יונים מוספת עליהן רל"ו הרי (תשל"ח) תשפ"ח ואכתי לא הוו ממתן תורה אלא אלף תשפ"ח.
<h2>דף ט:</h2>
נוטפי חד שתא. על שנים דמחרבן ועד השתא דקאי מהאי טעמא [דתניא (תענית כ"ט ע"א)] מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היה וערב ט' באב היה וכן בשניה אלמא שתא דחרבן מתחלא שמיטה למהדר ומאן דמני שני חרבן לא מני לה לההיא שתא בהדי שני חרבן אלא בהדי שני דקם ביה ביתא הואיל ונפק ביה רובא בט' באב הילכך מאן דבעי למימני שמטה לוספה לשנת חרבן על מנין שני דבתר חרבן ע"כ לשון הקו'. ועוד פ"ה ובמסכת ערכין [י"ב ע"ב] פרכינן לר' יהודה דאמר שביעית עולה לכאן ולכאן חרבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך י"ח שני פיישי אדיובלי שדינהו אעשרין הוי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב ומשנינן הנך שית עד דסליק עזרא ומקדש לא מני שמיטין הילכך דל ממנייניהו שית שני קמייתא אשתכח דבכ"ב ליובל חרב הבית והוא מוצאי שביעית ע"כ לשון הקו'. ולפירושו בשנת ת"ך חרב הבית ואגב שיטפיה לא עיין בה דהנך שית שני דעד דסליק עזרא מסיק לשנויי אליבא דרבנן דחרב במוצאי שביעית אבל לר' יהודה ניחא בלאו הכי ובשנת תכ"א חרב הבית והכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"ך ת' תמניא יובלי י"ד תרי שביעי פשו להו שית ואישתכח דבשביעית חרב ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוו להו י"ד אישתכח דבמוצאי שביעית חרב וכו' ואב"ע לעולם רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא וכו' רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדש לא חשיב הרי מוכחת כולא סוגיא דבשנת תכ"א חרוב ביתא. וא"ת ומאי קאמר ניטפי חד שתא הלא שנת תכ"א הוא תחלת שבוע. ופר"ש דשנת תכ"א נמי מנינן לה בהדי שני דקם ביתא משום דנפקא לה רובא דשתא ולא מנינן לה בהדי שני דבתר חרבן ולפי זה מה שנהגו העולם לומר קע"ב אחר חרבן נשלמו ד' אלפים אינו כן אלא קע"א לאחר חרבן דשנת תכ"א נמנית בהדי שני לבנין. וקשה דבפ' אין בערכין דקאמר מכדי בית שני כמה קם ת"ך הוה ליה למימר תכ"א וכן לעיל דקתני ר' יוסי מלכות פרס ל"ד מלכות יון ק"פ בית חשמונאי ק"ג הורדוס ק"ג היינו ת"כ בין הכל, ועוד לעיל דאמר אי טעי תנא לשייליה לספרא כמה כתיב וניטפי עליהו מ"ח וכו' לפי אותו חשבון אין מונה בשנות הבנין אלא (ת"ק) [ת"ך] וכן כי דייקת ממילתא דר' חנינא בסמוך דאמר אחר ת' לחרבן הבית וכו'. ועוד קשה לפ"ה דקאמר תלמודא וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ דמתנח סימן [שלא לעשות כרבנן] אלא כר' יהודה למישקל תרתי שתי לכל מאה... והו"ל לאתנוחי סימן אניטפי חדא שתא ככולהו סימני' דכולה שמעתא והול"ל וסימניך נקי יהיה לביתו שנה אחת או פסוק אחר.
ונראה לר"ת [ספר הישר סימן תר"צ] כגר"ח האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי וכו' וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולאו בשנים שאחר חרבן מיירי אלא במלכות יונים דמלכות יון התחילה שנת מ"א לבנין ופרס בפני הבית ל"ד שנה ואח"כ התחיל מלכות יון ושית שני דמלכו בעילם לא חשיב כדלקמן, הרי דלאחר מ' שנה לבנין מנינן להו שפשטה מלכותם בכל העולם כולו ושנה שלישית למלכותם היא שנה ראשונה לשמטה דבתחלת הבנין מנו שמיטין לר' יהודה... כולם שביעיות והיינו דקאמר ניבצר תרתי שני ממלכותם או תוסיף חמש על מלכותם ומשכחת לה לשנה ראשונה של שמיטה והשתא אכולה מילתא מייתי קרא לסימן דהרי זה שנתים משמע לשון בצירה ועוד חמש שנים משמע לשון תוספת, לפרש"ם ור"ת כי דייקא במילתא שנת השמיטה מכוונת לדבריהם אבל לפ"ה קודמת שנה אחת דלפ"ה בשנת ת"כ חרב הבית והיא מוצאי שביעית ולפיהן שנת תכ"א מוצאי שביעית. ובקצת ספרים כתיב האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע ליחשוב כולהו שני משנברא העולם וניטפי חדא שתא וניחשוב כללי ביובלי וכו' וגירסא זו מכוונת לשביעית של רש"ם ור"ת דבשנת ג' אלפים ותתכ"ח לבריאת עולם היתה שנה שביעית דשנה שאחריה חרב הבית שהוא מוצאי שביעית והיינו דקאמר שלעולם יוסיף על שנות העולם שנה אחת ואח"כ נחשוב כאלו התחילו למנות שמיטין ויובלות שנה אחת קודם שנברא העולם. ובסדר עולם דרבנן כתיב בשנת ד' אלפים ותקס"ד לבריאת עולם היתה שמיטה ושמיטה זו מאוחרת שנה אחת משמטת רש"ם ור"ת.
וצריך לדקדק היאך מונין שנות הבית ושמטין ויובלות אי לבנין הבית מניסן מנינן ולשמטין מתשרי וכתיב ושצי ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר. וצריך לידע אם כשהגיע א' בניסן מנו שנה שניה לבית או לא. ולמאי דפרישית דשנת חרבן בית שני לא מנינן בהדי שנות בנין אע"ג דבבית ראשון מימניא בהדיהו כדמוכח בפ' אין בערכין דקאמר י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו לארץ עד שיצאו ומוכחא כולה שמעתא דמני בהדיהו שנת חרבן, חשבון המכוון מני הכא והכא בבית ראשון ת"י ובבית שני ת"כ. ועוד דמניינא דקרא נקיט בבית שני דכתיב בדניאל [פ"ט] שבועים שבעים נחתך על עמך דהיינו שבעים של בבל ות"ך דבית שני. והא דפריך בנזיר [ל"ב ע"ב] בפ' ב"ש ולא ידעי אימת חרוב והכתיב שבועים שבעים, ומסיק מי ידעי בהאי יומא אעפ"י שבשנה עצמה היו יכולין להסתפק אם שנת החרבן תמנה עמהן או לא ושמא יודעים היו שלא תחשב. וא"ת למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא היכי מצי למימר דבתחלת בית שני התחילו למנות שמיטין והא ע"כ היא היתה שנה שניה של שמטה דבמוצאי שביעית חרב הבית בראשונה א"כ שנה אחרונה של שבעים דגלות בבל היא היתה שנה ראשונה של שמטה ותחלת הבנין שנה שניה. ולמאי דמפרש ר"ת דבמסקנא דבסוף ערכין מנו יובלות בבית שני ניחא דכיון שפסקו היובלות כשחרב הבית אעפ"י שהשמיטין לא פסקו מ"מ כשהתחילו יובלות בבית שני הניחו חשבון השמיטות שהיו מונין.
<h2>דף י.</h2>
ממאי דלמלכות יונין מנינן. מכאן יש להכשיר שטר הבא לפנינו שדילג בו הסופר לבריאת עולם כי האי שלא היה מפורש בו ולא אמרי' דילמא האי סופר שלא כתב לבריאת עולם מנה למלכות יונים או ליציאת מצרים ועד דמטי זימניה לא גבי אלא כיון דנהגו השתא למנות לבריאת עולם אמרי' דלמנין עולם מנה כשאר סופרים. ואין נראה לחלק בשביל שהכל נוהגין לכתוב לב"ע וזה דילג אבל בימיהן היו רגילין לכתוב סתם. גם יש להכשיר מכאן אפי' הניח האלפים ולא כתב אלא הפרט וגם אני ראיתי את ר"ת שכתב שטר בכך וכך לפרט ולא כתב בו לא האלפים ולא לבריאת עולם.
ואמר רב חסדא לשטרות. פי' בריש אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א]. שאין להם לא כתב ולא לשון. תימה דהא קא חזינן דאית להן ואי משום דלמדוה מאומה אחרת הא לא הוו בדור הפלגה וע"כ ישמעאל ועמון ומואב ושאר אומות שעמדו אחר דור הפלגה מן הראשונים שהיו בדור הפלגה למדו. וי"מ דכתב ולשון דהכא היינו כתב ולשון של מלכות שמשתמשין בו המלכים כעין חכמת יונית דסוף מרובה [ב"ק פ"ב ע"ב]. ועי"ל דבבראשית רבא [ס"פ נח] אמרו דבדור הפלגה הציף הים שלשים משפחות מע' אומות ומהיכן עמדו מישמעאל ומבני קטורה ועשו ואלופיו ושמא כל האחרים ירשו לשון של כל אומה ואומה שאיבדו מן העולם ואדום לקחו כתב ולשון של האומות שנתקיימו.
קטול חד מינייהו. ואע"ג דאיזדהרו בני נח אשפיכות דמים ואפי' לישראל אסור דהגוים לא מעלין ולא מורידין שאני הכא שהיו מורדין במלכות דקא מצערי ליה ואע"ג דלא חשיב ליה בשבע מצות דידהו כמה עברות היו בידם דמיחייבי עליהו מיתה ואמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ז ע"ב] דבן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ובלא התראה ועוד דאם בא להורגך השכם להרגו.
<h2>דף י:</h2>
שדר ליה גרגירא. כל אלו מיני עשבים שכך שמם ולסימן היו שולחים ובתו של אנטונינוס גירא שמה ושדר ליה גרגירה שנגררה גירא בתו אחר הזנות ור' שדר ליה כוסברתא ולא ידע אנטונינוס אם לשוחטה כמו כוס לי טלה זה כלומר שחוט הבת או לכסות מעשה הבת לכך שדר ליה כרתי כלומר אתה אומר להכריתה שדר ליה חסא כלומר לחוס ולרחם עליה אני אומר ולכסות על מעשיה ובקו' לא פירש כן.
ה"ג כל נשיאיה ולא כל שריה. דהכי כתיב קרא מלכיה וכל נשיאיה. כל נשיאיה ביוסיפון כתיב דפעם אחת בטלו בני רומי מלך מעליהן משום דלקח אשת איש בחזקה ומינו שלש מאות יועצים וישיש ממונה על כולם והיינו נשיאיה דהכא אותו ישיש, ולימים מלך עליהם מלך בחזקה שקרעה את אמו בשעת לידתו ולשם כך נקראו קיסר כולם דהוא לשון כריתה בלשון יון.
מחצה לאהרן ומחצה לבניו. פלוגתא היא דר' ורבנן גבי לחם הפנים בפ"ק דיומא [י"ז ע"ב] ובסוכה [נ"ו ע"א] ורבנן נמי לא פליגי אלא שחסר מעט מן המחצה. אנטונינוס שמשיה לרבי. בירושלמי דחלב מטמא וחלב מטהר ופעם אחת גזרו שמד שלא ימולו את בניהם וכשנולד ר' ובאתה אמו של אנטונינוס ולקחה את רבי והניחה בנה תחתיו לפני אמו של ר' ומצאוהו שאינו מהול והניחוהו. ובירושלמי דמגילה [פ"א הי"א] מדקדק אם נתגייר אנטונינוס.
<h2>דף יא.</h2>
צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. צנון בימות הגשמים וחזרת בימות החמה אבל צנון בימות החמה לא אכלו כדאי' בכיצד מעברין. אי נמי האמרי' התם כאן בעלין כאן באמהות... והכל היה [כדי] לחתך את המאכל, לפי שהיה מרבה בסעודה לתלמידים, אבל ר' עצמו לא נהנה מעולם הזה אפי' באצבע קטנה כדאי' בכתובות פ' הנושא [ק"ד ע"א].
אלמא שריפה לאו חוקה הוא. כלומר אין צ"ל חוקה לר' מאיר. דאי חוקה הוא היכי שרפינן. תימה דבפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ב ע"ב] פליגי ר' יהודה ורבנן במצות הנהרגין דלרבנן מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ולר' יהודה קוצץ ראשו בקופיץ משום דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו ורבנן כיון דכתיב סייף באוריתא לאו מינייהו קא גמרינן דאי לא תימא הכי הא דתנן שורפין על המלכים כו' אלא כיון דכתיב שריפה באוריתא ובמשרפות אבותיך לאו מינייהו קא גמרינן. ומיהו י"ל דהכא דחוק לשנויי אליבא דר' יהודה דלא חייש בכתיבה דאוריתא משום דדילמא רבנן דר' מאיר דהכא היינו ר' יהודה דהתם דסתם בר פלוגתיה דר' מאיר היינו ר' יהודה. אבל אכתי קשה אמאי קאמר התם הא דתניא שורפין כו' הא מסקינן הכא דכ"ע שריפה לאו חוקה הוא. ונראה לפרש דתרי עניני חוקה נינהו דההיא דפ"ד מיתות מיירי בחוק דת הגוים ומנהגם אבל הכא מיירי בחוק ע"ז שעושין השריפה לשם ע"ז לעובדה בשריפתו כשאר עבודות של ע"ז. ולהכי אם איתא דסייף לא כתיבא בהדיא [אז הוה אסורא, אבל שריפה] דחוקה דע"ז היא הוה אסורא אע"ג דכתיבא באוריתא. וא"ת ומאי טעמיה דר' יהודה דאסר התם סייף טפי משריפה. וי"ל משום דסייף לא כתיבה בהדיא כמו שריפה דאע"ג דבעיר הנדחת כתיב לפי חרב ברוצח לא כתיב וקופיץ נמי בכלל חרב הוא. ועי"ל דקסבר ר' יהודה דשריפה לאו חק דתם ועיקר אינה אלא לכבוד המלך.
עיקור שיש בה טרפה אסור. פ"ה אסור לעשות ודייק דמיירי בטהורה דאי בטמאה מה לי יש בה טרפות ומה לי אין בה טרפות. אבל בטהורה שייך לחלק דאיכא בל תשחית כיון דאפשר למטה מן הארכובה דשריא באכילה. ובתוספתא [שבת פ"ח ה"י] משמע דאסור ומותר היינו באכילה דקתני עיקור שיש בה טרפות אסור באכילה ומותר בהנאה עיקור שאין בה טרפה מותר באכילה והא דנקט ברישא אסור באכילה אגב סיפא נקטיה.
<h2>דף יא:</h2>
מתקל זוזא פיזא. תימה דהא אמרי' בהניזקין [גיטין נ"ח ע"א] תרי איסתרי פיזא נחות לעלמא חד ברומי וחד לכל העולם כולו ואיסתרא הוא פלגי דזוזא כדאמרי' בפ' יש בכור [בכורות נ' ע"ב]. וי"ל דהכא בזוזי פשיטי שהוא זוזי מדינה ואיסתרא דהתם היינו פלגי דזוז צורי דהיינו סלע מדינה דאית ביה ד' זוזי מדינה דזוז מדינה שמינית שבזוז צורי.
סך קירי פלסתר. פ"ה דקרו ליעקב קירי ולא מסתבר לר"ת אלא ליצחק קרו ליה קירי ועל שבירך ליעקב קאמרו פלסתר. ואע"ג דכתיב והיה כאשר תריד מה מועיל מה שבירך ליעקב אם לא יתקיימו.
עטליזא של עזה מהו. פ"ה שוק של בהמות כמו [בכורות ל"א ע"א] שוחטין באיטליז ומיבעיא ליה משום דסמיכא טובא אם יש לאסור יותר משאר בא חוצה לה. אי נמי יש לפרש דעטליזה הוא שם של ע"ז [שמחוץ] לעזה וכשיש שם יריד מיבעיא ליה מי מיתסרי בני עזה או לא. ובירושלמי [פ"א ה"ד] משמע כפ"ה דגרסי' התם יריד עזה מהו א"ל הלכת לצור מימיך כו' ומשמע התם דלא בא לפשוט שאלתו אלא נתכוין לדחותו ובגין דשאיל ליה מילה דלא שמע מן יומיי בגין כן הוה שאיל דא [וכו'].
<h2>דף יב.</h2>
דילמא מהדר ישראל אפיה כו'. אע"ג דבעלמא שרי יוצא ונכנס כאן יש להחמיר דפעמים שנוטל כף של נבלה ומגיס בה קדרה של בשר ואין נתפס הגוי בכך כגנב.
משום דמי ע"ז ביד גוי. תימה דלקמן בר"פ בתרא [ס"ד ע"א] מסקינן דדמי ע"ז שרו דלא תפסה דמיה ובקו' הגיה דאביי לא שמיע ליה ההיא מתניתא. ומיהו אכתי קשה מסוגיא דתלמודא דלקמן פ' אין מעמידין [ל"ג ע"א] דתניא גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר ישראל בהליכה מותר בחזרה אסור ופריך מאי שנא ישראל דבחזרה אסור דאימא ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה גוי נמי כו' אלא אמרי' גלימא זבין, משמע בהדיא דדמי ע"ז ביד גוי אסורין. ומפר"ת דההיא דפ' בתרא בפורע חובו שנושה בגוי מנה ומכר ע"ז והביא לו דלא מיתסרי הנהו דמים דבגוי לא אמרי' כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו וחשש דלפני עור לא תתן מכשול ליכא שהרי פרעם לישראל. אבל הכא ובפ' אין מעמידין בדמים שהקצה לקנות בהן צורכי ע"ז או בהמה או שאר תקרובת וכל צורכי ע"ז או לקנות בהן ע"ז עצמה ולא משום דמיתסרי דתקרובת שאינו כעין פנים לא מיתסר כדלקמן בפ' (אין מעמידין) [ר' ישמעאל (נ"א ע"א)] כ"ש דמים המיוחדין לתקרובת אלא אסור לשאת ולתת עמו באותם דמים לפי שמרויח בהם לע"ז. וא"ת לאביי דלא חייש הכא לדמי ע"ז משום דבני החוצה לה הא בתוכה חייש מאי שנא מהא דפ' אין מעמידין [ל"ג ע"א] דלא חייש לדמי ע"ז משום דאמרי' אימא גלימא זבין חמרא זבין. וי"ל דהתם ביריד שאינו לע"ז... לבד אבל הכא בשוק הקבוע לשם ע"ז לקנות צורכי ע"ז ומשמשיה ורבא דפליג אאביי סבר דבשוק העשוי לכך הוה חיישינן אחוצה לה לדמי ע"ז ביד גוי אלא לאו בעשוי לכך מיירי כי אם באיסור יום אידם. אפילו בחדרי חדרים אסור. פלוגתא היא בפ' במה אשה [שבת ס"ד ע"ב] ושם פי'.
<h2>דף יב:</h2>
מותר להחם לו חמין בשבת. אע"ג דזימנין דחי הרבה כדמשמע בבכורות בפ' מומין אלו [מ"ד ע"ב] מההיא דפריך ותיפוק לי' משום עלוקה, מ"מ חשיב סכנה כמו גב היד וגב הרגל דחשיבי כמכה של חלל אע"ג [דפעמים] מתרפאין מאליו. לא ישתה אדם מים כו'. בהך גירסא דשברירי... בפ' ערבי פסחים [קי"ב ע"א].
עיר שיש בה ע"ז. פ"ה דרך הגוים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם, והא דשרינן הכא חנויות שאינן מעוטרות פ"ה ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב ליה לע"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למזבן מינייהו שרי דסתם מוכר עצב הוא. וקשה דהא אמרו לעיל [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהן ואלו לקמן [י"ג ע"ב] אמרי' ר' ירמי' זבין פיתא והיינו דבר שאין מתקיים אע"פ שיש ספרים דגרסי זבן פרתא דאיכא למימר דפרה זבן לא נהירא דהוה ליה למימר תורתא. ועוד גרסי' בירושלמי [פ"א ה"ד] אההוא עובדא דא"ל אידך לא לקחת גלוסקא מימיך. ומפרש רבנו מאיר דהכא מיירי בעיר שיש בה ע"ז ויש בה שוק או יריד שלא ביום אידם ולכך מותר לשאת ולתת עמהן.
דקא מיתהני מריחא. לא דמי לפת חמה ולחבית פתוחה ובת תיהא דפ' בתרא [ס"ו ע"ב] דשרי רבא משום דריחא לאו מילתא היא, דהנהו לא קיימי לריחא אבל וורד והדס עיקרייהו לריחא וכן קטרת דקודם מצותו מועלין ואחר שנעשה מצותו אסירא מיהא איכא דעביד לריחא. ועוד יש לפרש דבע"ז מיתסר ריחא אפי' במידי דעיקרו לאכילה ולשתייה דאע"ג דאמרי' בפ' כל שעה [פסחים כ"ד ע"ב] כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן משמע הא איסורא איכא אם לא משום חולה שאין בו סכנה כרב אשי דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה הא אמרי' התם הכל מודים בכלאים שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ"ט לא כתיב ביה אכילה וה"ה נמי בע"ז, והא דכתיב ויאכלו זבחי מתים היינו דברי קבלה אבל באוריתא לא כתיב אכילה אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והא דשרי לקמן בת תיהא ישראל בדגוי אע"ג דבכעין איסור ע"ז החמירו בסתם יינם, היינו משום דההוא ריחא ליכא הנאה ואביי דאסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח חזק ביותר וכאילו נכנס הממש בתוך גופו דאפי' תמצא לומר דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה שתיה גסה יש לאסור הריח שדומה לממש אע"פ שאינו נהנה.
אבל מעוטרות בפירות מותרות. שאין מעוטרות כלל אפי' לר' יוחנן מותרות כדתנן במתני'. ותימה דבפ' אין מעמידין [ל"ג ע"א] תניא ישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזרה אסור ומפרש דחיישינן דילמא ע"ז זבן דמי ע"ז איכא בהדיה אי איתא דחמרא זבין או גלימא זבין הכא הוי מזדבן פי' ולא היה עובר לילך באיסור ליריד משמע לכאורה דאסור. וי"ל דהתם כשכל חנויות העיר מעוטרות לריש לקיש כדאית ליה ולר' יוחנן כדאית ליה. אי נמי ההוא בריתא כר' נתן דאסר בסמוך בין נהנה בין מהנה. וא"ת דילמא אותו ישראל הלך לקנות מבעל הבית דלא שקלו מיניה מיכסא כדלקמן או מבעל הבית [שאינו קבוע] דשרי לכו"ע אפי' פיתא וסנדלא, וי"ל דהתם כגון דידעינן שאותו ישראל הלך למכור ולא לקנות. ועוד דישראל ההולך לשם למכור הוא תגרא דשקלי מיכסא בין מן הלוקח בין מן המוכר.
נהנה אסור מהנה מותר. והא דתנן בפ' כל הצלמים [מ"ז ע"ב] מי שהיה כותלו סמוך לע"ז [ונפל] אסור לבנותו כיצד הוא עושה כונס לתוך שלו (ובונה) ד' אמות [ובונה], ופריך והא קא שביק לע"ז רווחא, התם נראה כמתקן בית לע"ז ואסור... ור"ת מפרש דכל מהנה אסור בר מהאי דהכא שיש בזיון לע"ז כדקתני דכל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד ע"ז יניח לו את המכס וכשאינו רוצה אלא נותן מכס מראה בכך שאינו חושש לע"ז. והא דאמרי' לקמן פ' ר"י [נ"א ע"ב] דע"ז שיש לה גינה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה ומפרש בגמ' בטובת כומרים לא כמו שפי' שם בקונטרס בטובה בשכר שלא בטובה בחנם דא"כ (הי"ל) [הול"ל] בשכר ושלא בשכר, ועוד דהא שרי היכא דאיכא אחרים בהדה [והא כיון] דבשכר מרויח לע"ז כי אחרים בהדה [מאי הוי]... לכן נראה לר"ר כמו שפ"ה בפ' כל הצלמים [מ"ד ע"ב] בטובה שצריך להחזיק טובה לכומרים שלא בטובה שא"צ להחזיק טובה לכומרים דכשצריך להחזיק טובה נראה כמכבד לע"ז בכך. ומה שאנו טוחנין ברחיים של כומרים ואופין בתנוריהם [ל"מ] כשעושין בשכר ואע"ג נהנה אסור מהנה לכ"ש התם שעושין בו צורכי ע"ז [אבל הכא] הכל לכומרים ולהנאת עצמן והכי נמי אמרי' בסוף בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"ב] הנאת עצמן שאני ואפי' שטוחנין ואופין עמהן [בחינם] ומחזיק טובה לכומרים אפ"ה שרי דכי אסרי' בטובה ע"ז שיש לה [גינה ומרחץ] ה"מ בסמוך לע"ז כגון דקיימי בחצר של ע"ז... אבל אי מרחקי פורתא מע"ז שרי.
<h2>דף יג.</h2>
מניח נמצא נהנה. פ"ה דנהנה מריח העטרה שבראשו. מן הארכובה ולמטה. פ"ה אבל עיקור שתיטרף בו אסור לעשות כן בידים אע"פ שאסורה בהנאה. ותימה מאי איכפת לן כיון... לכן נראה דשריא בהנאה דאע"ג דפירות כסות וכלים ומעות וכלי מתכות אסרו בבהמה סגי בקנסא דעיקור מן הארכובה ולמטה. בית הפרס דרבנן. פי' פ' בכל מערבין [ערובין מ"ז ע"א].
ללמוד תורה ולישא אשה. בשאילתות [שאילתא ק"נ] פי' דנקט הני דקילי וכ"ש שאר מצות, ואין משמע כן במגילה [כ"ז ע"א] גבי מוכרין ס"ת ישן מקמי חדש. לישא אשה. היינו לשוב לארץ ישראל לאחר כך אבל לישא אשה ולהשתקע שם אסור כדמוכח בסוף כתובות [קי"א ע"א].
הא איכא צער בעלי חיים. הא דלא פרכינן לעיל [י"א ע"א] גבי עוקרין על המלכים משום דהתם הוא כבוד המלך בכך וכל ישראל מצטוין בכבוד המלך ונשיא ואתי עשה דידיה ודחי לעשה דצער בעלי חיים, אבל הכא משום קנסא לית למידחי צער בעלי חיים, והא דלא פריך והאיכא בל תשחית כשמוליך הנאה לים המלח משום דאין בזה משום בל תשחית מאחר דאסרו חכמים בהנאה.
אמר אביי רחמנא אמר ואת סוסיהם תעקר. תימה למ"ד בסוף אלו מציאות [ל"ב ע"ב] צער בעלי חיים דאוריתא היכי מייתינן ממאי דכתיבא דפקדיה רחמנא ליהושע למאי דהכא שהוא קנסא דרבנן.
אין מקדישין כו'. משום דחייש לתקלה בזמן הזה ומה"ט בטלו מעשר בהמה בפ' בתרא דבכורות [נ"ג ע"א], והא דאמר בסוף במה בהמה [שבת נ"ד ע"א] דתריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא ואמרי' בברכות [כ"ח ע"א] דבן י"ח שנה היה כשנעשה נשיא ומסתמא כשהעבירו ר"ג כבר עמד בנשיאותו שנה או שנתים מדקאמר התם אשתקד צעריה במעשה דר' צדוק ורבן יוחנן בן זכאי משכה נשיאותו עד לאחר חרבן מדתנן [ר"ה כ"ט ע"ב] משחרב בית המקדש התקין ר"י ב"ז ואחריו נתמנה ר"ג נשיא אלמא לא משכחת שהיה ראב"ע יותר מי"ד שנה או ט"ו ומאי קאמר הוה מעשר דכל שתא ושתא. אור"ת דילמא לא בטלו מעשר בהמה מיד לאחר חרבן אלא לאחר כמה שנים. אי נמי אפוטרופוס של ראב"ע הוא דהוה מעשר.
ואין מחרימין בזמן הזה. פ"ה דקסבר סתם חרמים לבדק הבית, ועל חנם דחק דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית. אי נמי אפי' בחרמי כהנים אסירי דלא ליתי לידי תקלה קודם שנתנו לכהן כדאמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ב ע"ב] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן.
ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה כו'. והא דאשכחן בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי וא"ל רב שקול ד' זוזי עלייהו ושדי לנהרא ולישתרי לך. פר"ת דהתם בקרקעות שקיימות לעולם ואי לא עביד להו תקנה אתי לידי תקלה, והא דקאמר התם והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע דהוו נמי מטלטלי אגב דעביד תקנה למקרקעי שרי אף מטלטלי הואיל ובבת אחת הוקדשו וניחא טפי דמכח זה פשיטא ליה דבמקרקעי נמי הוה, ואין לפרש ההיא דהתם כמ"ד סתם חרמין לכהנים דא"כ הוה יהיב להו לכהנים כדקאמר עולא התם.
<h2>דף יג:</h2>
יוליכם לים המלח. והא דאמרי' בסוף המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] ושדי בנהרא וכן בפ' הוציאו לו [יומא נ"ה ע"ב] דקאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה אבל אי שדי להו בעיניה בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"א].
נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. מכאן היה נראה להתיר לאדם שיש לו בכור ואין מוצא כהן שיקבלנו משום דצריך להמתין עד שיפול בו מום וחייש לתקלה דשרי לנעול דלת בפניו וימות מאליו, ואפי' אסור לבעלים משום דהיום ולמחר ימצא כהן שישמרנו עד שיפול בו מום כדאשכחן בכמה דוכתי בבכורות [ל"ו ע"ב] שהיו ממתינין עד דנפיל בו מום ותנן בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וכו' מ"מ אם קיבלו הכהן ואינו רוצה להמתין... נראה דשרי ליה לדידיה לנעול דלת, ומיהו מדלא מצינו [בשום דוכתי] דליעבד נעילת דלת משמע דאסור ושמא הכא דאפי' יש בה מום אכתי בעי פדיון שרי לנעול דלת אבל בכור דנאכל במומו אסור. ועוד דהכא אע"ג דליכא בזיון קדשים כמו בעיקור מ"מ הוה ביזיון קדשים ומשום קנסא תקון רבנן אבל קדושת בכור דממילא אסור, ועדיפא מינה אסרינן בפ"ק דבכורות [ג' ע"ב] גבי מרי בר רחל דמקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותיה דרב מרי משום דאפקע להו מקדושתייהו. והא דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה. ועוד כיון דאפשר כדרב יהודה לא שרו רבנן נעילת דלת וניחא נמי השתא דאביי דאמר משום בזיון דקדשים אבל משום הטלת מום לא חיישינן בזמן הזה ואע"ג דגבי בכור אסור לאחר שיצא לאויר העולם אפי' בזמן הזה ואפי' גרמא נמי אסור אלא כל הני דהכא לא שרינן אלא משום קנסא.
ונישחטיה מישחט. ואי משום שחוטי חוץ... וליהוי כמטיל בבעל מום. אליבא דר' מאיר פריך דמחייב בפ' כל המנחות באות מצה [נ"ו ע"ב] ורבנן פליגי עליה ופטרי.
<h2>דף יד.</h2>
כגון דאמר זה וזה. פי' ביד ישראל היו תרנגולין שחורין ולבנים וא"ל הגוי מכור לי זה וזה והיה אחד שחור ואחד לבן אבל הגוי לא הזכיר לבן ובקו' לא פי' כן.
<h2>דף יד:</h2>
ויהבו ליה שחור ושקל. פי' בקו' דלר' יהודה קבעי ונראה שיש ליישב נמי לרבנן. מקום שנהגו שלא למכור. פי' משום חשש רביעה. ותימה היכא דאית ליה בהמה לדידיה תישתרי כדאמר לעיל [ו' ע"א] גבי איסור תקרובת וכוס יין לנזיר.
ובכל מקום אין מוכרין עגלים וסייחים. ומפרש בגמ' משום דעביד בה מלאכה בשבת. וא"ת ותשתרי משום דאימר לשחיטה זבנה כדאמר בגמ' גבי רב הונא דזבין ההיא פרה לגוי. ופרש"ם דשאני פרה דלא עבדי ועגלים וסייחים נהי דהשתא לאו בני מלאכה לבסוף יהיו בני מלאכה. וקשה לר"ת דבכל דוכתא אשכחן שהיו חורשין בפרה דקאמר [ט"ו ע"א] פרה החורשת בשביעית, ובפ"ק דפסחים [י"ד ע"א] שתי פרות היו חורשות, השוכר את הפרה לחרוש בהר [ב"מ פ' ע"א], השואל את הפרה שאל אחת ושכר אחת [שם צ"ז ע"א], אבל סתם שוורים דידהו נגחנים כדאמרי' [ב"ק מ"ו ע"א] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. ובקו' פי' גבי עובדא דרב הונא דמתני' דקתני אין מוכרין בבהמה טמאה דסתם למלאכה ובטהורה בדמפרש ליה דלקיומיה בעי. ור"ת מפרש דמתני' בעגלים וסייחים דוקא דסתמא לגדלם בעו להו ולשחיטה לא טרח לקנותם ולגדלם אם לא לעשות מלאכה. ומיהו שוורים לא מצינן למימר דסתמייהו לשחיטה דאמרי' בשור שנגח ד' וה' [ב"ק שם] דרובא לרדיא זבני ובגמ' הוי בעיא בשור של פטם מהו משמע דשאר שוורים אסירי, ואע"ג דבשבורה גזרי רבנן ולא אמרי' לשחיטה זבנה היינו משום דפעמים משהו להו שמרביעין עליה ויולדת כדאמרי' בגמ' והרואה אותה בבית הגוי ומכיר בה דשל ישראל היתה סבור שמכרה לגוי כשהיא שלימה ואצל הגוי נשברה הילכך גזרי' בבהמה ועגלים וסייחים אפי' שבורים. וא"ת והיכא דאיכא למיתלי דלשחיטה זבנה אכתי תיתסר משום דילמא רבע לה והדר שחיט לה כי ההוא גוי דריש אין מעמידין [כ"ב ע"ב] שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה ואכלה. וי"ל דאפי' הכי לפי שעה לא חיישי' דלא שכיח. וא"ת ובהמה דקה מקום שנהגו שלא למכור משום רביעה אימור לשחיטה זבנה. וי"ל דסתם בהמה דקה לגדל עז לחלבה רחל לגיזתה. ומה שנוהגים עכשיו למכור לגוים סוסים וחמורים לחרישה אור"ת משום דמסקינן טעמא בגמרא משום שאלה ושכירות ונסיוני דא"ל תא נסייה ניהלי ושמעא לקלא ואזלה מחמתיה וניחא ליה דתיזיל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת ואידא דספסרא דלא ידעה לקליה שרי וה"ה בהמות שלנו דאין מכירות בקולינו. ומיהו מכירת סוסים יש להתיר מטעם אחר דעד כאן לא פליגי רבנן הכא אבן בתירא אלא בסוס המיוחד לעופות דמשרבטי נפשייהו כגון סוסא דבזיארן כדמפרש בפ' המצניע [שבת צ"ד ע"א] אבל מיוחד לרכיבה אפי' רבנן מודו דאדם נושא את עצמו ומשמע דסתם סוס קאי לרכיבה וליכא מאן דאסר (לבן בתירא), ואעפ"י שיש עליו אוכף דחשבינן משוי בפ' במה בהמה [שבת נ"ג ע"א] מ"מ כשאדם רוכב עליו בטיל אגביה דהא עשה לצורכו. ומיהו אין לסמוך על זה דהכי נמי קיימי לחרישה ולמשוי ולמשוך בקרון מלבד הרכיבה. ועוד יש לסמוך דדילמא כי גזור רבנן במקומם שהיו רוב ישראל ביחד דכשיש לאדם בהמה ואין צריך לה יכול למוכרה לחברו אבל עכשיו מה יעשה וכי יפקרנה ויזכה בה גוי מן ההפקר וכיוצא בה אמרי' בגמ' [ט"ו ע"ב] אין מוכרין להן תריסין מ"ט אילימא משום דמגנו עלייהו אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי.
אמר רב (יהודה) מקום שהתירו למכור התירו לייחד. וכי האי גונא צריך לשנויי ההיא דלוקחין מהן בהמה לקרבן דפריך מינה בפ"ב [כ"ב ע"ב] אמתני' דאין מעמידין דבמקום שהתירו למכור התירו לייחד וליקח מהן בהמה לקרבן ובמקום שאסרו למכור אסרו (למכור) [לייחד] וליקח מהן בהמה לקרבן ואע"ג דרב הדר ביה מהאי שנוייא כדקאמר הכא מ"מ איכא אמוראים דקים להו כי האי שינוייא דהא ברפ"ב [כ"ג ע"א] משני רבינא הא לכתחילה הא בדיעבד ור' יוחנן אמר גבול יש בה פחותה מבת ג' נעקרת בת ג' אינה נעקרת והשתא מתני' דהכא היכי הוו משני דשרינן אפי' גדולה מבת ג' במקום שנהגו אלא ע"כ ס"ל כשינוייא קמא דרב אע"ג דרב הדר ביה. ושמא אהא סמכינן למכור ולייחד ולמסור בהמה לרועה שלהן דקי"ל כרבינא ור' יוחנן דאית להו שינוייא דרב דבמנהגא תליא מילתא היכא דנהוג איסורא נהוג. והא דאיצטריך לרבינא לשנויי שינוייא אחרינא משום דמשמע ליה כיון דבמנהגא תליא מילתא לא מסתבר לאסור בשום מקום בדיעבד. ועוד כדדייק עלה ומנא תימרא דשני לן בין לכתחילה לדיעבד. ועוד בא לחדש דבבהמה דידן אם נתייחדה לא מיתסרא לקרבן. ועי"ל דרבינא אית ליה שפיר שינוייא בתרא דרב דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר אלא קסבר דאפ"ה לעניין קרבן היה ראוי להחמיר כיון דחשידי ארביעה אי לאו משום דשאני לן בין לכתחילה לדיעבד. ומיהו ק"ק דאם היה ראוי לחלק משום חומרא דקרבן היכי מייתי ראיה מייחוד דאשה, ואין לפרש דאיצטריך לחלק בדיעבד משום יתירה מבת ג' דאינה נעקרת דא"כ תיקשה ליה יתירה מבת ג' תיתסר למכור בכל מקום. ור' יוחנן י"ל דאע"ג דיתירה מבת ג' אינה נעקרת מ"מ זימנין דנעקרת וגוי חס עליה ובמקום שנהגו [למכור] שרי ובמקום שנהגו שלא למכור אסור אבל פחותה מבת ג' דודאי נעקרת שריא בכל מקום. ומתני' דלוקחין מהן בהמה לקרבן וכולהו קראי דפ"ב בפחות מבת ג' ובכל מקום ומתני' דאין מעמידין בכל מקום דאדידן לא חיישי ומתני' דהכא מקום שנהגו אפי' יתירה שרי משום דפעמים נעקרת וחס עליה ומקום שנהגו שלא למכור אפי' פחותה דודאי נעקרת אסירא דנהי דהשתא חייס עלה כשתגדל לא חייס עלה ולהני טעמי דפרישית אין לנו סמך להתיר למסור בהמה לרועה שלהן. ואור"ת דסמכינן אדר' פדת דמשני בפ"ב [כ"ג ע"א] הא ר' אליעזר הא רבנן ור' אליעזר חייש לרביעה ורבנן לא חיישי ומתני' דהכא דתליא במנהגא וההיא דלוקחין מהן בהמה לקרבן כרבנן ואפי' במקום שנהגו שלא למכור שרי לקנות קרבן כיון דליכא איסורא אלא מנהגא ולכך קבע תלמודא דברי ר' פדת אחר רבינא לפי שהוא עיקר מסקנא אע"ג דרבינא בתרא. ומסתם משנה דאין מעמידין אין ראייה שהוא מחלוקת במסכתא אחריתי פלוגתא דר"א ורבנן במס' פרה [פ"ב מ"א].
<h2>דף טו.</h2>
ישראל ששכר פרה מכהן כו'. כשמזונותיה על הכהן איירי מדלא קתני אע"פ שמזונותיו עליו כדקתני בסיפא ומשום הכי לא דייק מרישא דשכירות לא קנייא וכולה מילתא פרישית בפ' אלמנה ביבמות [ס"ו ע"ב]. השתא דאמרת שכירות לא קניא כו'. והא דאמר בפ' הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] דשכירות יש לה אונאה דמי כתיב תמכרו ממכר לעולם נהי דממכר מיקרי מ"מ של שוכר לא מיקרי. אימור לשחיטה זבנה. ובמתני' פי' [י"ד ע"ב] אמאי לא תלינן. וההיא דסוף הניזקין [גיטין ס"א ע"א] לא תבור ולא תטחון עמה ולא תלינן בדהתירא לא קשיא מידי כדפי' שם.
<h2>דף טו:</h2>
מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית. הילכך ליכא למיגזר משום שאלה ונסיוני ואי משום מכשול תלינן בשחיטה אבל גבי גוי לענין שבת אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום כל הני כך פ"ה. וקשה א"כ מאי קפריך והרי שדה והא לגבי שדה לא שייך למיגזר משום שאלה ושכירות וניסיוני מדלא אסרו למכור שדה לגוי. ונראה לפרש דה"ק התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית שהאיסור תלוי בגוף הקרקע ולא בגוף הבהמה הילכך שרי היכא דאיכא למיתלי משום דאי חורש בה גוי אין גנאי לישראל בכך אבל בשבת שהאיסור תלוי בגוף הבהמה אין להתיר אע"ג דאיכא למיתלי משום דאי עביד בה גוי מלאכה בשבת איכא איסורא לבעלים דמיפקדי אשביתת בהמתו.
והרי כלים. תימה מאי קשיא ליה מכלים דליכא למיתלי ובכולהו קתני הואיל ויכול לשוחטה הואיל ויכול להובירה, ושמא ס"ד דאיכא למיתלי קצת בכלים. החשוד למכור לגוי משום רביעה. אע"ג דלעיל לא חיישי' גבי גוי אלפני דלפני גבי ישראל חשו. ועוד דהכא חד לפני הוא דחיישי' שמא יחטא ישראל בשאלה ושכירות וניסיוני. לגוי מזבין ליה לישראל לא מזבין ליה. אע"ג דלעיל הוה דחי רבא מילתיה דרב הונא דאמר אימור לשחיטה זבנה שמא אחרי כן קיבלה. אי נמי חד רבא וחד רבה.
<h2>דף טז.</h2>
לפרסאי דמגנו עלן. אהא סמכינן למכור להו כלי זיין. א"ל לכשתלד. אע"ג דבעי למימר בפ' אלו טרפות [חולין נ"ז ע"ב] טרפה יולדת ומשבחת, לא דמי להא כלל. שור של פטם מהו. מכאן משמע דסתם שוורים חיישי' לחרישה כדפי' במתני' [י"ד ע"ב].
אבל בונין עמהן בימוסאות. הוא בימה שמניחין עליה ע"ז כדאמר לקמן פ' (ר' ישמעאל) [כל הצלמים (מ"ז ע"א)] אבן שעשאה מתחלה לבימוס ואמרי' נמי [נ"ג ע"ב] בימוסאות של מלכים אסורין מפני שמעמידין עליהו ע"ז בשעה שהמלכים עוברין. ובערוך [ערך דמוס] גרס דימוסאות ועניין מרחצאות הוא כדאמרי' במס' שבת [קמ"ז ע"ב] אסור לישב בקרקעות של דימסית מפני שמעמלת ומרפא ואמרי' נמי התם מיא דדימסית וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים מישראל. ועוד הביא בערוך דאמר במדרש למחר אני פותח דימוסאות ומרחצאות.
<h2>דף טז:</h2>
סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה. פ"ה דאתיא כר' יהודה דמתיר בשבורה ונראה דאפי' כרבנן אתיא דעד כאן לא אסרי בשבורה אלא משום דכי חזו לה בביתו של גוי סבורים דישראל מכרה לו שלימה.
דימוס פטור. ברחמי ע"ז נשבע דדימוס לשון רחמים כדאמרי' בב"ר בפרשת וישלח יעקב [פע"ט] במעשה דר' שמעון בן יוחי כשיצא מן המערה חמא חד צייד דהוה צייד ציפרין שמע בת קלא כד הוה אמרה דימוס הוה פסגא כד הוה אמרה ספיקולא ס"א ספקולה, וא"כ לשון אספקלטור פ"ה [ממונה] להריגה. הוה מיתצדה האסף אל פח מתרגמינן ספיקולא, אמר אפי' ציפר מבלעדי שמיא לא מיתציד וכ"ש בר אינש.
<h2>דף יז.</h2>
ויעקב איש כפר סכניא שמו. הוא יעקב איש כפר סכניא דפ' אין מעמידין [כ"ז ע"ב] שבא לרפ[א]ות את בן דמא, אבל יעקב מינאה אחר היה בימי ר' אבהו דרמא לר' (אבוה) [אבהו] סמא אשקייה ואפשר דהוא יעקב מינאה דבימי רבא דפ' כיסוי הדם [חולין פ"ד ע"א].
בית הכסא לכהן גדול. מדאוריתא פשיטא דשרי דאפי' רקועים דבית קדשי קדשים בעו ריבוי בפ' כל הצלמים [מ"ו ע"ב] אבל מידי דהר הבית פשיטא דשרי דאפי' פרה ממעט דאינה באה לבית.
ופליגא דר' פדת כו'. רב חסדא נמי מודה דקריבה דאוריתא בקריבה של גילוי עריות בלבד וליכא מאן דפליג אהא [אלא מביא הקרא לאסמכתא בעלמא. ור"פ ס"ל] דכי היכי דלא תקרבו לגלות ערוה קריבה של ביאה ממש כן ה"נ ואל תקרב אל פתח ביתה בקריבה של ביאה ולא בהרחקת ד' אמות ואפי' [אסמכתא לא הוי]. וכן בפ"ק דשבת [י"ג ע"א] דדריש התם הא דכתיב ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור כו' וקאמר עלה ופליגי דר' פדת כלומר דקריבה דקרא בקריבה של גילוי עריות דלעניין הא אקשינהו רחמנא ולא לענין שאר הרחקות אבל מודה ר' פדת דבעי למעבד הרחקה דתנן התם לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עברה ושם הארכתי.
ופליגא דידיה אדידיה. ולדידיה דמיא ככשורא כדאמרי' גבי כלה בפ"ב דכתובות [י"ז ע"א] ואמר שמואל בסוף קידושין [פ"ב ע"א] הכל לשם שמים.
לעלוקה שתי בנות. משמע הכא דגיהנם עלוקה שמה וכן ייסד הפייט בזולת חנוכה יקד בהבהבי עלק. ותימה דלא חשיב ליה בפ"ב דעירובין [י"ט ע"א] גבי ז' שמות יש לו לגיהנם. ואור"ת דעלוקה שם אדם הוא כמו איתיאל ואגור ולא שיהיו משמות של שלמה דהא לא חשיב ליה במדרש של ד' דברים ה' דברים ו' דברים בהדי שמות דשלמה אלא שם חכם אחר היה ששמו עלוקה כמו שיאמר תחלת המזמור לדוד לשלמה כן יאמר לעלוקה. עד שאנו מבקשים עליך. לא שאמרו כך אלא היה מחשב בלבו שכך יכולים להשיבו.
<h2>דף יז:</h2>
ובגמילות חסדים לא עסק והתניא. אע"ג דגמילות חסדים וצדקה תרי מילי נינהו כדאמרי' [סוכה מ"ט ע"ב] צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, מ"מ עניין אחד הם.
מעות של פורים. שגביתי מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים ותנן אין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו נתחלפו לו במעות של צדקה וסב[ו]ר הייתי שהם של צדקה וחלקתים לעניים שלא לסעודת פורים ואני פרעתי משלי את של פורים כך פ"ה. ועוד פי' מעות שלי לסעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים ולא חזרתי ליפרע מארנקי של צדקה עכ"ל הקו' [אבל לשון נתחלפו משמע כמו] אויב באיוב נתחלף לי שסבור ליקח אויב ולקח איוב כמו כן הכא סבור ליקח ארנקי של צדקה ולקח [מעות של פורים] לפרע (משהו) [משלו] לעניים.
רבן של תרסיים. פ"ה תרסיים גרדיים והכי מוכחא סוגיא. והא דאמרי' בפ' החליל [סוכה נ"א ע"ב] גבי אלכסנדריא של מצרים תורסיים בפני עצמן גרדיים בפני עצמן... תרסיים שם האומה כדאמרי' במגילה [י"ג ע"ב] גבי בגתן ותרש שני תרסיים היו והיו מדברים בלשון טורסי ויש נמי צורפי נחשת כי ההיא דאלו טרפות והטיל עליה מטלית של טרסיים שיש להם מטלית עור שמשימין לפניהם שלא יזהמו בגדיהם והוא חם ובפ' בני העיר [מגילה כ"ו ע"א] אמרי' מעשה בביהכ"נ של טרסיים שהיה להן בית הכנסת בפני עצמן מפני שבגדיהם מזוהמין ואין האחרים יכולים לקבל כדתנן בפ' המדיר [כתובות ע"ז ע"א] המצרף נחשת והבורסי ותניא בפ"ק דחגיגה [ד' ע"א] מצרף נחשת ובורסי פטורין מן הראייה שאין יכולין לעלות כל זכורך.
מ"ט לא אתית לבי אבידן. בית שאוכלין ושותין שם בכבוד ע"ז ומזבלין זיבול לע"ז ומפקחין על עסקיה מה היא צריכה ומנדבים כפ"ה ואין אפשר לומר כן כדמוכח פ' כל כתבי [שבת קט"ז ע"א] דאמרי' שמואל אזיל לבי אבידן ורב לא אזיל לבי אבידן ואמרי' התם הני ספרי דבי אבידן מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין ופי' שם הקו' ספרים כתבו להם הגלחים כדי להתוכח עם ישראל מקום שמתוכחין קרי (בה) [בי] אבידן ומאן דלא אזיל שהיו יראין שמא יעמדו עליהם ויהרגום.
<h2>דף יח.</h2>
הוגה השם. פ"ה דורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ, ועוד י"ל כדאמרי' בפסחים [נ' ע"א] לא כמו שאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו"ד ה' ונקרא באל"ף דל"ת.
להתלמד עביד דכתיב כו'. ומיהו הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואפי' להתלמד יש לחוש לכבוד הרב וקרא דלא תלמד לעשות במילתא אחרניתא תוקמיה כגון נטיעת קישואין דסנהדרין [ס"ח ע"א] ודמות לבנה דר"ג [ר"ה כ"ד ע"א] כפ"ה. וכמדומה שלא היה כתוב בספרו מה שכתוב בספרים שלנו אלא מ"ט איענש משום דהוגה בפרהסיא היה. בתו אמרה גדול וגו'. משום דכתיב על כל דרכי בני אדם והיא דקדקה בפסיעותיה.
מוטב יטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו. אור"ת דבמקום שמתיירא פן יכריחוהו לעבור על דת שרי כהנהו דפ' הניזקין [גיטין נ"ז ע"ב] שנשבו לקלון וקפצו לתוך הים. ועוד אמרי' במדרש [בר"ר פ' נח] יכול כשאול ת"ל אך.
פלגא פלח. ששכר הזונות למלך כדאי' בר"פ [ב' ע"ב] שווקין להושיב בהן זונות והיינו פלח דקאמר הכא שמעלה שכרם למלך ולא יבינו שהבריחה. ולא יתכן שהרי גם בעודה [שם] הא קאמר דלא יתעביד בה איסורא אלא כדפ"ה פלגא פלח את המלך בכל עת שיעלילו עליך פייסיהו בדינרין.
<h2>דף יח:</h2>
שמזבלין שם כו'. פ"ה לשון יזבלני אישי. ור"ת מפרש מזבלין כמו מזבחין ומזבלין לשון זבל כינוי לגנאי וכן משמע בירושלמי דברכות פ' הרואה [פ"ט ה"א] ראה אותן מזבלין לע"ז אומר זובח לאלהים יחרם.
ועוד אמרי' מאי בינייהו. פ"ה בין ר' מאיר לחכמים וא"ת טובא איכא ביניהו דרבנן אסרי אף במקום שאין מזבלין ור' מאיר שרי. ואין נראה לפרש כלל דמאי איכא ביניהו ארבנן קאי מאי איכא בין טעמא דחשוב לטעמא דמושב לצים. ונראה לפרש דמשמע ליה דבמקום שמזבלין נמי פליגי ר' מאיר ורבנן מדקתני במילתיה דרבנן מפני חשד ע"ז דהכי הו"ל למיתני וחכמים אומרים אף במקום שאין מזבלין שם אסור מפני שהוא מושב לצים להכי בעי מאי בינייהו במקום שמזבלין.
<h2>דף יט.</h2>
אשרי האיש ולא אשה. הא דלא דריש הכי לעיל אאשרי האיש משום דאיש משמע למעוטי אשה אבל האיש משמע למעוטי איש אחר.
על מנת לקבל פרס. הא דאמרי' בפ"ק דב"ב [י' ע"ב] סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני הרי זה צדיק גמור ואין זה כעל מנת לקבל פרס, דהכא בתוהא על הראשונות דאם לא נתקיימו שאילתו מתחרט על הצדקה [שנתן] אבל התם אין מתחרט ולהכי קאמר התם כאן בישראל כאן באומות העולם [דישראל לא מתחרטים] ואומות העולם מתחרטים, והא דכתיב די להוון מהקרבין ניחוחין לא' דשמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי באומות העולם הוא...
מתחלה על גפי. פ"ה על גפי משמע כעל כנפים מושב שאינו קבוע ולבסוף על כסא מקום קבוע כמו רק הכסא אגדל ממך. עוד פי' ל"א בתחילה על גפי יחידי בלא תלמידים כמו אם בגפו יבא, ובסוף אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ח ע"א] דריש להני קראי גבי אדם וחוה ופי' שם בקו' גפי מקום גבוה ולבסוף שסרח ונטרד על כסא, ולא יתכן כלל כדמשמע הכא דכסא עדיף, אלא יש לפרש בתחילה קודם שנזדוגה לו חוה על גפי יחידי כמו אם בגפו יבא ולבסוף שנזדוגה לו חוה על כסא.
אמר רבא אמר רב סחורה. ה"נ אשכחן בריש פ' ד' מיתות [סנהדרין מ"ט ע"ב] ובכמה מקומות בתלמוד [יבמות ק"ו ע"א] שאמר הוא דברים משמו ובסוף אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א] גרסי' רבה גבי האיר עיני בהלכה אחת דקאמר רבה כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרן ואי גרס רבא יש לומר דהכי קאמר אפי' לא למד אלא דבר זה חשוב רבו. אנא עבידתה ואיקיים בידי. פ"ה קיימתיה, ואית ספרים דגרסי אנא עבריתא בריש כלומר ואעפ"כ מתקיים בי ולא יתכן.
<h2>דף יט:</h2>
לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. על כן תיקנו בשחרית לומר כל אחד בבית הכנסת פסוקי תמיד ומשנת דאיזה מקומן ובריתא די"ג מדות התורה נדרשת. ור"ת אומר דסמכי אהא דאמרי' בזה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] דתלמוד בבלי בלול במקרא במשנה בתלמוד. אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול. נראה לפרש דלעניין הוראה מיירי כי הנך דלקמיה וכי האי גונא איתא בפ' יש נוחלין.
הגיע לכיפה. יש ספרים דגרסי במשנה אין עושין לע"ז קטלאות ונזמים וטבעות ור' אליעזר אומר בשכרו מותר [ונראה דלא גרסי' כן] דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחילה דאי משום איבה כדשרינן לקמן [כ"ו ע"א] לילד ומשום איבה התם לא מצי לאישתמוטי הכא מצי לאישתמוטי, ואי בעי למימר דבדיעבד שכרו מותר היינו הא דקאמר ר' אלעזר אמורא בגמ' דאם בנה שכרו מותר.
וקסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. לא דמי להא דאמרי' בפ' איזה נשך [ב"מ ס"ה ע"א] דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדדרשי' התם מקרא דכל זמן שאינו חוזר בו אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרי' גבי מרבין על השכר וליכא משום אגר נטר ליה ואפי' למ"ד נמי אינה לשכירות אלא לבסוף מודה הוא דיכול לחזור בו אפי' בחצי היום ואז חשיב סופו ולא נפקא לן אי ישנה לשכירות [וכו'] אלא לעניין מילתא דהכא ולענין עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך בפ' האיש מקדש [קדושין מ"ח ע"א] ובהגוזל קמא [ב"ק צ"ט ע"א].
<h2>דף כ.</h2>
לא תתן להם חנייה בקרקע. הנך דרשות מיתוקמא בכל האומות, ותימה דכולה פרשתא בז' אומות משתעי לא תתחתן בם דבגירותן לית להו חתנות ובתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך דלא מוקמי רבנן לרבות כל המסירין לקמן בפ"ב [ל"ו ע"ב] ובפ' האומר בקידושין [ס"ח ע"ב], וכן לא תחיה כל נשמה בז' אומות איירי, ויש לומר דבכל הנהו יש טעם... [לחלק] בין שאר אומות לז' עממים כדכתיב [והיו לך למס ועבדוך וכן מוכחא] דמותר להתחתן באומות חוץ ממה שאסר הכתוב בהדיא עמוני ומואבי ומצרי ואדומי, וכן כי יסיר לרבנן בז' אומות משתעי דמסירי טפי אבל מתנת חנם ונתינת חן וחניית קרקע אין טעם לחלק בין ז' עממין לשאר אומות. ומיהו קשה דהכא כתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם והרי שלמה וחירם מלך צור דכתיב [מלכים א' ה'] ויכרתו ברית שניהם, ושמא גר תושב היה, אי נמי ברית לשם ע"ז אוסר הכתוב כדכתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ומיהו קשה דבגבעונים כתיב כרתו לנו ברית וכתיב אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא שאר אומות מותר. לכך נראה לפרש דאע"ג דלא תחנם בכל אומות לא תכרות ברית בז' אומות דוקא, שיש טעם בדבר לאוקמי בז' אומות... דסברא היא כיון דבשעת כיבוש קיימי בלא תחיה... בשעת הכיבוש נמי אסר הכתוב לכרות להן ברית. אי נמי משום דאדיקי בע"ז [חייש] הכתוב דילמא אתי לאימשוכי בתרייהו מחמת חיבה של ברית. ס"א תדע דכתיב בקרא והיה אם שלום תענך וגו' משמע בהדיא דבשאר אומות מותר כריתות ברית, ע"כ.
ר' יהודה אומר דברים ככתבן. וא"ת דבפ' כל שעה [פסחים כ"ב ע"א] מוקים ההיא דשולח אדם ירך לנכרי כר' יהודה והא ר' יהודה אסר מתנת חנם, וי"ל דבתוספתא [פ"ג ה"ה] אמרי' דאם היה שכנו או מכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו. וכן הא דתנן [גיטין ס"א ע"א] מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ניחא אפי' כר' יהודה מדאמרי' טעמא. והא דאשכחן בפ' הדר [ערובין ס"ד ע"ב] בר"ג שהיה הולך מעכו לכזיב ומצא גוי אחד וא"ל טול גלוסקין אע"פ שלא היה מכירו מעולם, שאני התם שהיה מתלוה עמהן בדרך, אי נמי סבר כר' מאיר דשרי. וא"ת מאי טעמא דמאן דשרי הא אמרי' לקמן בפ"ב [כ"ו ע"ב] דהגוים לא מורידין ולא מעלין. וי"ל דנהי דאסור להעלותו מן הבור מ"מ מותר ליתן לו מתנת חנם שאם לא יתן לא ימות בשביל כך אבל בבור קרוב למיתה הוא [ואם] יעלהו הוה ליה כמגדל בן לע"ז.
או ל"ל ש"מ לדברים ככתבן. ונהי דאו לא איצטריך לאסור נתינה דגוי דמלא תחנם נפקא מ"מ איצטריך לאסור (מכירה) [נתינה] דגוי ולא תחנם איצטריך ללאו. ור"מ ההוא להקדים נתינה לגר למכירה דגוי. וא"ת דבפ' כל שעה [פסחים כ"א ע"ב] אמרי' בשלמא לר' מאיר מדאיצטריך קרא למישרי נבלה מכלל דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה אלא לר' יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא מנליה. והשתא לר' מאיר תיקשי ליה (מ)דאיצטריך להקדים וי"ל דאי לאו כתיב קרא כלל מסברא הוה ידענא להקדים אבל מהשתא דאיצטריך קרא למיכתב לכל איסורין שבתורה דאסירי [בהנאה] אי לאו דכתב או (ה"מ) [ה"א] דאתא קרא [דא"צ] להקדים אם כן עיקר כי אתא לאיסורי הנאה [הוא דאתי]. ואי הוה כתיב מכירה דגוי [לבד] ה"א דאתא לאסור [מכירה דגר, ואי לא הוה כתב אלא נתינה דגר ה"א דאתא לאסור] נתינה דגוי.
ור' יהודה כיון דגר אתה מצווה להחיותו כו'. וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור כגון פרה וטלית מצוה להקדים נתינה דגר למכירה דגוי הלא אפי' לישראל אינו מחויב ליתן דע"כ לגר שאין לו מה יאכל לא מצריך ר' מאיר קרא. וי"ל דשאני בארץ ישראל שלא היו גוים מצוים דמעולה לגר בדמים כשאר בשר וכשבא ישראל למוכרה מוכרה בדמים קלים. וא"ת דמשמע דאי לאו או אפי' ר' יהודה מודה דקאי אתרויהו וכן בריש איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"א] גבי נשך ומרבית קאי אכסף ואאוכל ותקום והדרת דפ"ק דקידושין [ל"ב ע"ב] לא מוקמינן קימה והידור אתרויהו. וי"ל דשאני התם דאין לשון מפני נופל אהידור. והא דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואמרי' בספ"ק דתענית [ט"ו ע"א] [לא] הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה, היינו משום דלא כתיב לאור זרוע צדיק וישרי לב לשמחה דאז הוי כפי' דהכא. ובבריתא דל"ב מדות דר' אלעזר בנו של ר' יוסי מוקי לה אתרויהו אורה ושמחה לצדיקים ולישרים. וה' מקראות דפ' הוציאו לו [יומא נ"ב ע"ב] שאין להן הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם, היינו משום דאין פירושן שוה בזה כמו בזה. ברוך שככה לו בעולמו. בירושלמי [ברכות פ"ט ה"א] איתא דמברך הכי אפי' ראה סוס נאה גמל נאה חמור נאה.
<h2>דף כ:</h2>
שלא יהרהר ביום כו' מכאן א"ר פנחס כו' לאו אסמכתא הוא אלא עיקר דרשא היא כדמוכח בפ' נערה שנתפתתה [כתובות מ"ו ע"א] דמוקי לה אזהרה למוציא שם רע ואמר ואידך מיבעי' ליה לכדר' פנחס. וא"ת א"כ מאי רבותיה דיחזקאל דקאמר הנה נפשי לא מטמאה ודרשי' בפ"ב דחולין [ל"ז ע"א] שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה דכי האי גונא דריש התם אמסוכנת. וי"ל משום דאמר בגט פשוט [ב"ב קס"ד ע"א] דאין אדם ניצול מהרהור עבירה בכל יום לכך חשיב ליה רבותא.
זהירות מביאה לידי זריזות. זריזות עדיף מזהירות כדמוכח בר"פ כל הבשר [חולין ק"ז ע"א] דקאמר מ"ט לאו משום דזהיר ולא נגע לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא. אלא לבשר ענוים. והא דכתיב [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך ולא כתיב לענויך משום דכתיב חסידיך וכ"ש ענויך אבל בבשורת הגאולה יש לו להזכיר החשובים. דלא ידיע שבחייהו. הוה מצי למיתני שחת דשבח וקמה דפסידא ושמעינן אילן אלא זו אף זו קתני.
<h2>דף כא.</h2>
אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז. מה שאין נזהרין עכשיו מלהשכיר בית לגוי יש לפרש משום דדילמא לא אסור מדאוריתא אלא כשישראל מביאה או ניחא ליה בהבאתה כדכתיב לא תביא תועבה אל ביתך אלא דגזור רבנן אע"ג דלא ניחא ליה לישראל במה שהגוי מביאה. אי נמי משום דביתך משמע בית שהוא דר בו כמו ביתך דמזוזה ומדרבנן הוא דגזור וכי גזור במקום שמביאות בבית לעובדה שם בקביעות אבל עכשיו אין נוהגין להביאה בבית אלא אקראי בעלמא כשיש לגוי חולה בתוך ביתו נטוי למות והו"ל כאורוות ואוצרות ופונדקאות דשרי דהכי תניא בתוספתא [פ"ב ה"ג] כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז אבל משכיר להם אורוות אוצרות ופונדקאות אע"פ שידוע שמכניס לתוכו ע"ז והיינו טעמא כדפרישית שבבית קובע לעובדה שם בתדירות מה שאין כן באורוות ואוצרות ופונדקאות. ובירושלמי [פ"א ה"י] אמרי' אף במקום שאמרו להשכיר הא במקום שנהגו למכור מוכר לו ואפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה. ומפרש ה"ר חיים דלא מיקרי ביתך אלא בא"י, ולא יתכן שלא יהיה קנין בחו"ל לישראל כמו לגוי אע"פ שאסור לצאת מארץ לחו"ל. ועוד לעניין מזוזה נמי לא יחשב ביתך בחו"ל וכ"ת הכי נמי דחשיבא מזוזה והבאת תועבה מצוה התלויה בארץ אי הכי כי היכי דמזוזה דרבנן יאסר תועבה נמי מדרבנן. ועוד קשיא לפי הירושלמי אההיא דתוספתא דקתני רישא אין משכירין להן בתים שדות וכרמים ואין נותנין להן אריסות וקבולת בהמה אחד הגוי ואחד הכותי בד"א בא"י ובסוריא (ס"א) משכירין להן בתים אבל לא שדות כאן וכאן לא ישכיר אדם שדהו לגוי דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אף בא"י משכירין בתים ובסוריא (ע"כ) מוכרין בתים ומשכירין להן שדות ובחו"ל מוכרין אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר אדם ביתו לגוי מפני שידוע שמכניס לתוכו ע"ז משמע... דקאי נמי אחוץ לארץ ופליג אההיא דירושלמי [וטעם דירושלמי הוא דס"ל] קנין פירות כקנין הגוף דמי. ועוד דקי"ל כרשב"ל בההיא דמכר הבן בחיי האב דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וי"ל דכאן וכאן לא קאי אחו"ל אלא אא"י.0...
מזוזה חובת הדר היא. אין לפרש דחשיב בשדה הפקעה לפי שהשדה מחויב במעשר משום דאין קנין ואין הגוי מפריש מעשר אבל בית לא חשיב הפקעה משום דלא מיחייב כיון דלא דייר בה ישראל דא"כ מה צריך למימר לקמן לר' יוסי שדה דאית בה תרתי גזרינן פי' שכירות אטו מכירה הא בשכירות גופה איכא הפקעה. ועוד משמע לשון הפקעה שמפקיע החיוב משום דקסבר יש קנין, והא(י) [ד]לא חשיב בבית הפקעה דמזוזה אין לפרש משום דאי אתי ישראל ושוכר מן הגוי יתחייב במזוזה דהא אמרי' בפ' התכלת [מנחות מ"ד ע"א] דכל ל' יום פטור פי' משום דכתיב ביתיך ומכאן ואילך חייב משום דניראית כשלו, וכי האי גונא אמרי' התם גבי טלית לעניין ציצית דמדאוריתא השאולה פטורה לעולם כדדרשי' בפ' ראשית הגז [חולין קל"ו ע"א] בביתך ולא של אחרים, והא דקאמר התם גבי ביתך דרך ביאתך ולא משני ולא של אחרים כדשני גבי כסותך משום דתרי ביתך כתיבי ואתי חד למעוטי אחרים וחד לדרך ביאתך. והא דלא חשיב הכא הפקעה משום דחובת הדר הוא, היינו משום דאפי' לא היה מוכרה לא היה חייב במזוזה אי לא דייר בה איהו והחיוב תלוי בבעלים ולא בבית וכל מי שישאל ממנו או שוכר פטור בין ישראל בין גוי אבל במכירת שדות יש הפקעה דכל זמן שהוא ביד ישראל כל הזורעה חייב שהחיוב תלוי בגוף השדה וכשמוכרה לגוי פטור דקסבר יש קנין. וניחא השתא הא דפליגי ר' מאיר וחכמים במנחות פ' ר' ישמעאל [ס"ו ע"ב] גבי תורמין משל ישראל על של גוים ושל כותים דמוקי התם פלוגתייהו במירוח הגוי אי פוטר או לא פוטר ולא מוקי פלוגתייהו ביש קנין ואין קנין משום דלא תיקשי דר' מאיר אדר' מאיר דהכא שמעי' לר' מאיר דאומר יש קנין כדפ'. ומיהו בירושלמי [דמאי פ"ה ה"ח] מוקי פלוגתייהו דתנאי דמנחות ביש קנין ואין קנין ולא תיקשי לפי הירושלמי דר' מאיר אדר' מאיר דהא מפרש התם טעמיה דהכא משום דבית אין עשוי להתברך מתוכה אבל שדה עשוי להתברך מתוכה. ועוד יש לדקדק מר' יהודה דקיימי ר' מאיר ור' יהודה במנחות בחדא שיטה דתורמין משל כל על של כל ושמעינן ליה לר' יהודה דקסבר יש קנין לפי המסקנא דפ' השואל [ב"מ ק"א ע"א] לפר"ת דמפרש דלא מצי סבר דאין קנין וכן בירושלמי דדמאי [פ"ה ה"ח] קאמר אמתני' דמעשרין משל ישראל על של גוים מתני' ר' מאיר הוא דאמר אין קנין ור' יהודה ור' שמעון אומר יש קנין. ובסוף השולח [גיטין מ"ז ע"א] שדוחק למצוא תנאי דיש קנין ואין קנין אמאי לא מייתי מהכא דקסבר ר' מאיר יש קנין. ואור"ת דהתם בתבואה שגדלה קצת ביד ישראל ולא דמי לשאר יש קנין ואין קנין שבתלמוד ושם פי'.
כיבוש יחיד שמיה כבוש. בפ"ק דגיטין [ח' ע"א] דאמרי' בג' דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובג' לחו"ל וקסבר ההוא תנא כבוש יחיד שמיה כבוש הא דלא חשיב התם הא מילתא דהכא דשוה לארץ ישראל במכירת בתים (כדחשיב התם עפרה טמא) ובשכירות שדות ולחו"ל בשכירות בתים כדחשיב התם עפרה טמא כחוצה לארץ והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס כא"י, דילמא תנא ושייר אע"ג דתני מניינא כדאשכחן בסוטה [ט"ז ע"א] גבי בג' מקומות הלכה עוקבת המקרא. והא דאמרי' בפ"ק דקידושין [ט"ז ע"ב] תנא תני מניינא ואת אומרת תני ושייר גבי הענקה, היינו משום דקתני ואי אתה יכול [לומר] ארבעה באחד מהן. וההיא דיש חורש תלם אחד בפ' אלו הן הלוקין [מכות כ"א ע"ב] דקאמר תנא תני שמנה ואת אמרת תני ושייר, היינו משום דאתא לטפויי לאוי ואין לו לשייר וצריך לדקדק בנזיר פ"ג מינין [ל"ח ע"ב] גבי שייר בין הביניים.
כבוש יחיד לאו שמיה כבוש. כל שמכבשין מא"י אפי' יחיד כגון יאיר בן מנשה וכמה בספר שופטים שכבשו ולא היו כל ישראל עמהן לא חשיב כבוש יחיד, אבל מה שמכבשין מחו"ל אפי' היו שם כל ישראל כבוש יחיד מיקרי לפי שאין רשות לכבוש חו"ל עד שתהא א"י כבושה לפניהם וכן מוכח כדפרישית בספרי והיה עקב דקאמר גבי דוד שכבש ארם נהרים וארם צובה סמוך לפלטורין שלך לא הורשת שנאמר ואת היבוסי סמוך לירושלים ולא הוריש.
<h2>דף כא:</h2>
אבל לגוי מאי שרי. וא"ת דילמא נקט כותי וכ"ש גוי, וי"ל דדייק מדשביק גוי דאיירי רשב"ג ומתני' ונקט כותי. ועוד דכותי אית ביה תרתי דאיכא נמי לפני עור כדלקמן והוה ליה לאשמעינן גוי אע"ג דליכא אלא חדא. אי נמי אמתני' סמוך דשרי להשכיר להם שדות וליכא מאן דפליג.
<h2>דף כב.</h2>
אריסותא לרשב"א לית ליה. אור"ת דהלכה כרשב"ג דשרי מכח אריסותא דקתני מרחץ דוקא דאריסותא דמרחץ לא עבדי אנשי אבל שדה שרי ומטעם זה התיר ר"ת לישראל שנתן בית לגוים לבנותה בקבלנות דאע"ג דעבדי בה בשבת שרי ומה אריסות שחלק ישראל משתבח במלאכת שבת שרי כ"ש קבלנות [שאינו משתבח במלאכת שבת אית לן למישרי] משום דאמרי קבלנא קבלנותיה קא עביד. ובפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] שרו ב"ה ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש ואפי' מידי דפרהסיא שרו ב"ה בגמ' דהא דתניא דאין נותנין חיטין לתוך הרחיים של (גוים) [מים] אלא כדי שיטחון מבעוד יום מוקמינן התם כב"ש אבל ב"ה שרו ואע"פ שמשמעת קול, וגבי ספינה תניא התם [שם י"ט ע"א] ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי ורשב"ג אומר אינו צריך שאין הגוי מניח לעשות קבלנותו בשביל ישראל. והא דאמרי' בפ' מי שהפך [מו"ק י"ב ע"א] מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אור"ת דהיינו באבלות דכולה שמעתתא באבל קאי ועלה קאמר שמואל וכשקיבלו קודם שחל עליו אבילות הוא דשרי חוץ לתחום, ולהכי קאמר רב פפא דאפי' חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור פי' משום דסברו שבימי אבלו נתנו לו מלאכתו בתחילה... אמר רב משרשיא כי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וי"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם פי' ולא יראו שהגוים עושים מלאכה בימי אבלו אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. [וה"ה] אפי' בחול דאזלי מדוכתא אלא נקיט חוש"מ לרבותא אע"ג דלא שכיח דאזלי כולי האי, ודוקא משום אבילות הוא דאסור אבל משום שבת ויו"ט וחוש"מ לא דבאבילות החמירו כדאשכחן התם לעיל דקאמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת דברים המותרים בחוש"מ אסורין בימי אבלו ותניא כוותיה ולא חיישי' לדרב אשי דפליג עליה ואמר לא מיבעיא קאמר. ועוד דרב אשי נמי מודה בהא דבקבלנות החמירו באבילות יותר משבתות ויו"ט, וכן בהא דמר זוטרא בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום איירי נמי בימי אבלו חוץ לתחום בשבתות ויו"ט בנו ליה כעניין שהתרנו. ונראה לדחות כל ראיות דר"ת דמההיא דעורות לעבדן וכלים לכובס לא דמי דהני תלושין... ומלאכה בבית אחרים... כדאמרי' נמי גבי אבל דאסור לעשות במחובר דתניא התם היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה בבית אחרים יעשה, ורחיים נמי אינו ראיה לכאן שנותן בהן החיטים מבעוד יום והמלאכה נעשית מאליה בשבת, ולא דמי לגוי העושה מלאכה לישראל בשבת, ומאריסות וחכירות אין ראיה לקבלנות. ועוד דבירושלמי בספ"ק דשבת [ה"ח] אומנין גוים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר אמר רשב"א בד"א בקבלנות אבל בשכיר אסור בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקבלנות א"ר לא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת, ר' שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא אמר בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א וכי היכי דתני לענין ע"ז בתוספתא בריש פירקין [ה"ב] אומנין ישראל שהיו עושין עם הגוי לתוך ביתו אסור לתוך בתיהם מותר. ועלה מסיק כמו לעניין שבת ומיהו... יש לדחות דאין ראיה... דדילמא רשב"א לטעמיה דלית הכא אריסא אריסותיה קא עביד. ומיהו לא אפשר למימר לטעמי' דהא רשב"ג אית ליה הכא אריסא אריסותיה קא עביד וכולה בריתא דירושלמי קתני בתוספתא דע"ז רשב"ג במקום רשב"א. ועוד צריך ליזהר משום דפסק בירושלמי הלכה כרשב"א וגם ר"ת עצמו אע"פ שהיקל לאחרים החמיר על עצמו ולא הניח לגוים לבנות ביתו בשבת אע"פ שהיו עושין אותו בקבלנות.
תיפוק לי' משום לפני עור. לא מצי למימר דקסבר גירי אריות הן דבפ"ק דחולין [ו' ע"א] משמע דרשב"א סבר גירי אמת הן דרשב"א שדריה ר' מאיר למזבן חמרא מבי כותאי, ואע"ג דפר"ת דחוש"מ לא אסור במלאכה אלא מדרבנן מ"מ באיסורא דרבנן נמי איכא לפני עור וניחא השתא טפי הא דבעי למיסר לעיל [ט"ו ע"ב] למכור לישראל החשוד למכור לגוי. והא דאמרי' בריש מי שהפך [מו"ק י"א ע"ב] לא מיבעי' בימי אבלו דמלאכה דרבנן אלא אפי' חוש"מ דאיסורא דאורייתא במקום פסידא שרו רבנן מפר"ת דלא מדאוריתא ממש אלא כלומר דאסמכוה אקרא ואע"ג דאבלות נמי אסמכוה אקרא דדריש התם מוהפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה היינו דברי קבלה. ועוד חוש"מ יש לו עיקר מן התורה דגזרי' אטו יו"ט, והא דדרשי' בפ' אין דורשין [חגיגה י"ח ע"א] חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה דלא מצינן למימר חג שאתה אוסף בו דאסיפה ביו"ט ובחוש"מ מי שרי היינו מדרבנן וכולהו קראי דהתם אסמכתא ועיקר דיוקא משום יו"ט דאסור דאי אמרת חג שאתה אוסף בו משמע בחג אתה אוסף הילכך צ"ל חג הבא בזמן אסיפה, ומיהו קצת קשה הא דקאמר מכלל דתרויהו ס"ל כלומר לר' יוחנן ורשב"ל חוש"מ אסור בעשיית מלאכה מאי קמ"ל מתני' הוא כמה משניות במועד קטן.
ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות. הכי נמי בפ' הזרוע [חולין קל"ג ע"א] והמשתתף עם הגוי צריך שירשום, ומיהו איסורא איכא כדאמרי' בפ"ק דבכורות [ב' ע"ב] אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי. וצריך טעם אמאי לא [פריך] אהני דליתני אע"פ שאינו רשאי כדפריך התם.
לא יאמר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול. נראה דגוי שחייב מעות לישראל וטרף תנור אחד שהיה לו בעיר ויש לו לגוי אחר חלק בתנור וגוי המסיק את התנור רגיל ליטול חלק כישראל אע"פ שבשדה אסרינן בלא התנו בתחילה יש לחלק בין תנור לשדה דשדה מה שהגוי טורח בשבת וישראל בחול משתכר ישראל במלאכתו של גוי שהמלאכה שהגוי עושה בו בשבת מועלת לכל השדה ומשביח חלק ישראל העושה בחול, אבל תנור במה שהגוי עושה בשבת אין משביח כלום התנור ואין מלאכת השבת מתעלה בחול ושרי למימר ליה טול אתה חלקך בשבת ואני בחול אע"פ שלא התנו מתחילה. ור"ת היה אוסר ואומר דאין לחלק בין תנור לשדה ובהדיא תניא גבי מרחץ דדמי לתנור כדקתני הכא גבי שדה דתניא בתוספתא דדמאי [פ"ו הי"ב] ישראל וגוי שלקחו ביתו של גוי בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה תרפים ואני כלים אתה יין ואני פירות, לקחו את המרחץ לא יאמר לו תהא חלקך בשבת וחול חלקי כו' דאי נמי שאין התנור משביח במלאכת שבת מ"מ הוה ליה כאומר לגוי שיעשה מלאכה בשבת כאלו מעמידו בידים ואמירה לגוי שבות. ועוד הו"ל כישראל משכיר תנורו בשבת וכאומר לגוי טול שכר תנורי בשבת על מה שתסיקנו לי בחול. ומטעם זה היה ראוי לאסור אפי' התנו בתחילה כמו שכל התנור ביד ישראל, ולא דמי לישראל וגוי שותפין וכו' ור"ת התיר על ידי שיחזיר התנור ללוה ואח"כ יתנה בתחילה.
אין מעמידין בהמה כו'. בפ"ק [י"ד ע"ב] פי' אמאי סמכינן עכשיו למכור ולייחד ולמסור בהמה לרועה שלהן גבי הא דאמר מקום שהתירו למכור התירו לייחד.
<h2>דף כב:</h2>
ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן. ממתני' דפ"ק הוה מצי לאקשויי דתליא במנהגא. אי איתא דאקצייה ואי איתא דפלחיה לא הוה מזבין לה. בלאו האי טעמא נמי לא חיישינן מדלא אסרי' למכור להם בהמה אלא משום חשש רביעה ולא משום דילמא פלח לה או מקצה לה, אלא לרווחא נקטיה דאפי' במקום דשכיחי דאקצי ופלחי לא אסרי' ליקח מדמזבין לה וודאי לא אקצייה ולא פלחא. גוי חס על בהמתו שלא תיעקר. בהאי שינוייא מיתרצא מתני' דפ"ק דקתני מנהגא ולא איסורא.
רגלא בחבריה ידע. בקו' גי' ברי"ש כמו לא רגל על לשונו. ור"ת גריס בדלי"ת וכן בערוך, כלומר שקרן מכיר בחבירו במשפט לא ימעול פיו [משלי ט"ז] מתרגמינן בדינא לא ידגול פומיה, וכן הא דאמר בפ' במה אשה [שבת ס"ג ע"א] שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הק' אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה מפר"ת שמשקרין זה לזה בהלכה שמתוכחין זה עם זה בהלכה ומכחישין ואין יכולין לעמוד על מסקנא דשמעתא אפי' הכי הק' אוהבן ולהכי קאמר והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה למיגמר. ובמדרש [שה"ש רבה פ"ב] אמרי' מנין לקורא בתורה שאם קרא לאהרן הרן יצא שנאמר ודגלו עלי אהבה שהבליע האל"ף בקריאתו.
דאמר מר חביבין עליהם בהמתן וכו'. בפ' השולח [גיטין ל"ח ע"א] נמי מייתי לה אההיא תדמוראה דפרקה להאי שפחה לשום אינתתא נמצא עיקר מילתא איתמר אהך דהכא.
<h2>דף כג.</h2>
הא לכתחילה הא דיעבד. בפ"ק [י"ד ע"ב] פי' היאך יתרץ רבינא מתני' דמקום שנהגו דקתני מנהגא ולא איסורא.
על ידי ממון מותרת לבעלה. תימא היכי דייק מהכא דשני לן בין בתחלה בין לדיעבד דילמא באשתו של ישראל איירי דאפי' נבעלה שריא דלא חיישינן שמא נתרצה. ובפ"ב דכתובות [כ"ו ע"ב] נמי משמע דפשיטא ליה לתלמודא דאיירי אפי' באשת כהן דמייתי עלה מעשה באשה אחת שהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה והיינו לכהונה דאי באשת ישראל לא איתסרא בכך לבני משפחתה אלא לבעלה לחודיה. ויש לדקדק דמתוך המשנה גופא משום דמירתת אהפסד ממונו ומהאי טעם יש להתיר אפי' לכהונה. והא פשיטא ליה דשריא אפי' לכהונה דהא משמע על ידי ממון מותרת לבעלה דקתני מותרת לבעלה ולא קתני מותרת לכהונה איידי דתני סיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה תני נמי רישא לבעלה דסיפא אפי' לבעלה ישראל אסורה דחיישינן שמא נתרצית מחמת נפשות. ומיהו קשה מאי קס"ד דרבינא דדייק מהכא דשני ליה בין לכתחלה (בין לכתחלה) בין לדיעבד הא ע"כ שני הכא דמירתת אהפסד ממונו תדע דהא היכא דנחבשה שלא על ידי ממון ושלא ע"י נפשות כמו שבויה מותרת לבעלה ואסורה לכהונה.
ותו לא מידי. להך מסקנא משמע דהיכא דליכא לא ממון ולא נפשות אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכל אשה שנתיחדה עם הגוי בדיעבד אסורה לכהונה, ולפי זה היה צריך ליזהר. אבל נראה דדיחוייא בעלמא הוא ועוד דאפי' למסקנא זו אינה בידו לאסרה מחמת יחוד בעלמא ולא מדמי' אלא נחבשה שהיא בידו כעין בהמה שבידו לרובעה.
ובעגלה עד שתמשוך. פלוגתא הוא בפ' בתרא דסוטה [מ"ו ע"א] אי ילפי מהדדי בג"ש דעול עול. התם יצרו תקפו. אע"ג דאפי' מהפסד ולדות חיישי' דחס עליה שלא תיעקר, שאני הכא דסבור להעלים בסתר שלא יודע. ה"ג לא ס"ד דתניא וכן היה ר' אליעזר וכו' ול"ג דקתני סיפא דליתא במתני' במסכת פרה.
<h2>דף כג:</h2>
ועוד תניא וכו' והשתא אית ליה לר"א תרי טעמי בפרה דאינה נקחת מן הגוי אפי' ודאי לא רבעה ואם לא נשמרה אפי' ע"י תגרי ישראל אסירא דחיישי' לרביעה.
ש"מ קדשי מזבח. וא"ת כי הויא נמי קדשי בדק הבית תיפוק לי דאיפסלא מטעם עול מידי דהוה אעלה עליה זכר פסולה וכ"ת דמשמע ליה דמיפסלא ברביעה אפי' עלה ע"ג ספסל ורבעה דלא מיפסלא מחמת עול, מנליה הא דילמא הא דחיישי' לרביעה היינו דילמא רבעה כי אורחיה ומטעם עול, וי"ל דמשמע ליה דומיא דשאר קרבנות דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן דהנהו לא מיפסלי מטעם עול אלא מטעם רביעה. א"ת הא דתנן במס' פרה [פ"ב מ"א] פרה מעוברת ר"א מכשיר וחכמים פוסלין אפי' לרבנן תיפוק לי' אפי' אינה מעוברת כשעלה עליה זכר. וי"ל דמשכחת לה בשעלה ולא הכביד עליה. אי נמי בשלא ידעו הבעלים בשעת עלייה עד אחר שירד מידי דהוה אההיא דריש אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] עודיהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן ניגבו אע"פ שהוא שמח אינן בכי יותן כדמפרש התם כי יותן דומיא דכי יתן והכא נמי בעינן עובד דומיא דעבד כדדרשי' התם בשילהי פירקא [ב"מ ל' ע"א] ושם הארכתי.
אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן. פי' בשלמא אי קדשי מזבח היא לרבנן ניחא דר' שמעון מכשיר ביוצא דופן משום דקסבר קדשי בדק הבית היא אלא אי אמרת דאפי' אי הויא קדשי בדק הבית מיפסלא ברביעה משום דחטאת קרייה רחמנא א"כ אפי' לר' שמעון נמי תיפסל ביוצא דופן דלא מסתבר לאוקומי פלוגתייהו בהא דמר אית ליה חטאת קרייה רחמנא ומר לית ליה, וכי תימא ר"ש לטעמיה והא"ר יוחנן כו' אלא שאני פרה הואיל מום פוסל בה, משמע לפי המסקנא דלא קאי טעמא דחטאת קרייה רחמנא ולר' שמעון דמכשיר ביוצא דופן משום דקדשי בדק הבית היא והא דמיפסלא ברביעה משום דכתיב משחתם ורבנן דפסלי יוצא דופן ע"כ משום דסברי קדשי מזבח היא. ותימה דבפ"ק דזבחים [י"ד ע"ב] ובפ"ק דמנחות [ו' ע"ב] ובפ"ג דבכורות [כ"ה ע"א] וביומא פ' טרף בקלפי [מ"ב ע"א] בכולהו מסקינן פרה קדשי בדק הבית היא. ועוד בבריתא דספ"ק דשבועות [י"א ע"ב] משנינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא מקמי דנימא הא מני ר"ש היא. ועוד קשה דבפ"ק דחולין [י"א ע"א] מסקינן דטרפות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אלמא חשבינן ליה עיקר טעם ולמסקנא דשמעתין לא קאי. ונראה לפרש דהא דפריך הכא אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן לאו אשינוייא דחטאת קרייה רחמנא פריך אלא אהא דאסיקנא אבל היכא דודאי רבעה פסולה קשיא ליה אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן דמאיזה טעם שיהיה פסול רביעה אי מטעם קדשי מזבח אי מטעם חטאת קרייה רחמנא מההיא טעמא תיפסל ביוצא דופן ואפי' לר"ש דלא מסתבר ליה למימר שר"ש יכשיר ברביעה דמסתמא לא פליג ארבותיו ר"א ור"י, ולבסוף כי משני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ל"ג אלא. ומיהו יש ספרים שכתב בהם גירסא אחרת דמשמע כפי' קמא דפרישית דבתר מודה ר"ש לעניין קדשים שאינו קדוש גרסינן אלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תיפסל ביוצא דופן האי מאי א"א בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי ר"ש ורבנן אלא א"א קדשי בדק הבית היא מי מיפסלא ברביעה לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולעניין רביעה אפי' ר"ש מודה דפסלה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסל בה דכתיב כי משחתם בהם כו' ובפ"ק דשבועות [י"א ע"ב] נמי בתר שינוייא דשאני פרה הואיל ודמיה יקרין יש ספרים שכתוב בהן והאי תנא דס"ל פרה קדשי מזבח היא רבנן דפליגי עלה דר"ש באין מעמידין ופי' בעלמא הוא.
בקשו ממנו אבנים לאפוד. בבית שני היה מדקאמר לשנה נולדה לו פרה אדומה בעדרו ופרתו של משה נתקיימה עד עזרא שעשה את השנייה. ותימה דהא אבני אפוד בעו שמיר כדקאמרי' בפ' מי שאחזו [גיטין ס"ח ע"א] איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד. ובפ' עגלה ערופה [סוטה מ"ח ע"א] תנן משחרב בית המקדש בטל השמיר ואבית ראשון קאי מדקתני רישא משמתו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים והדר קתני משחרב בית המקדש, וצריך לדחוק דע"כ אבית שני קאי ותדע דמשמתו נביאים הראשונים היינו משחרב ביהמ"ק ראשון מדקתני התם בגמרא משחרב בית המקדש ראשון פסקו אורים ותומים ולקמן בפ' ר"י [נ"ב ע"ב] דקאמר ליתברנהו אבנים שלמות אמר רחמנא. וכן בפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ד ע"א] הא דלא עביד ע"י שמיר כיון דהוי בבית שני, משום דשמיר אינו עושה שלמות שיהו חלקות כ"כ שלא תחגור בה צפורן דחגירת צפורן פוסלת במזבח כדמוכח בפ"ק דחולין [י"ח ע"א] ובפ"ק דקדושין [ל"א ע"א] הארכתי ובפ' מי שאחזו [גיטין ס"ח ע"א].
<h2>דף כד.</h2>
הדר ערביה. פ"ה דכתיב ואבני מלואים. וקשה מ"מ באבני שוהם דלא כתיב וי"ו לא נערב בהדייהו כדאשכחן בפ"ק דשבועות [י' ע"א] דפריך עצרת ויוה"כ דלא כתיב בהו ושעיר מא"ל אע"ג דבאינך דבתרייהו כתיב ושעיר. וי"ל דהאי עובדא דדמה בן נתינה לאו באבני שוהם אלא בשאר אבנים כדאי' בירושלמי דפיאה [פ"א ה"א] דמייתי האי עובדא דקאמר פעם אחת אבדה ישפה מבנימין. ור"ח ג' דבפ' ויקהל כתיב ואבני שוהם בוי"ו והיינו הדר ערביה.
ור"א לא חייש לרביעה והא תניא. הוה מצי לאקשויה מההיא דלעיל וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן אלא משום דאתחיל לאקשויי מפרה. הניחא לרבא א"ר נחמן כו'. גירסת האמוראים הפוכה בסוף תמורה [ל' ע"ב] וכיוצא בה הרבה בתלמוד ובריש המדיר [כתובות ע"א ע"ב] הארכתי.
אבל כשהן חולין דברי הכל מותרין. בסוף תמורה [ל' ע"ב] מפרש משום דאשתני ולא בזיא מילתא אבל כשהן מוקדשין בזיא מילתא ואע"ג דנישתני. ולא שייך לאתויי אהכא דההיא דכל הצלמים [מ"ו ע"ב] דיש שינוי בנעבד או אין שינוי. ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה. א"ת גם אביה יהיו צריכין לשמור לר"א דאסר זה וזה גורם במתני' סוף תמורה, וי"ל כיון דטעם משום דבזיא מילתא באב לא מינכר.
<h2>דף כד:</h2>
יתרו לאחר מתן תורה הוה. הא דאמר בשבת פ' א"ר עקיבא [פ"ז ע"א] דג' דברים עשה משה מדעתו והסכים דעתו לדעת המקום פירש מן האשה לא יתכן למ"ד לאחר מתן תורה הוה. ושמא יש לדחוק אע"פ שלא באת עדיין צפורה קבע לה אהל להיות שם כשתבא דאפי' למ"ד קודם מתן תורה מקשה ר"ת מנלן דמדעתו עבד הלא כשנאסרו לאחרים מדכתיב אל תגשו אל אשה נאסר גם הוא עמהן וכשה[ו]תרו אחרים לא הותר הוא דכתיב שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ודחק ר"ת דקים ליה מדאיקפד עליה אהרן ומרים ש"מ דמקודם לכן משעה שירד מן ההר ואמר להו מצות פרישה קבע לצפורה אהל בפ"ע להיות שם לעולם.
ר' יוחנן אמר גבול יש לה. ר' יוחנן בא לתרץ דההיא דלוקחין מהן קרבן היינו בפחותה מבת ג', אבל בבת ג' חיישי' לרביעה אפי' לרבנן, אבל לר"א חייש אפי' בהנהו. דלית ליה גוי חס על בהמתו. ואם תאמר אכתי לרבנן אין לוקחין אפי' פחות מבת ג', ניחוש דילמא רבעוה לאמה כי מיעברה, ואמר רבא ולד נרבעת אסורה, והיינו אפי' לרבנן, כדמוכח בפ' כל האסורין בתמורה [ל' ע"ב]. וי"ל דרבא קסבר עובר ירך אמו, אבל ר' יוחנן דהכא לטעמיה בפ' הערל [יבמות ע"ח ע"ב] ובפ' (כל האסורין) [כיצד מערימין (תמורה כ"ה ע"א)] עובר לאו ירך אמו. והא דבעי למימר בפ' התודה [מנחות פ"א ע"א] דטעמיה דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש דיחויא בעלמא הוא. ובפ"ב דגיטין [כ"ג ע"ב] גר' מ"ט דר' בהא קסבר עובר ירך אמו, ול"ג ר' יוחנן. והא דלא פשיט בפ' התודה מהכא דר' יוחנן סבר דעובר לאו ירך אמו הוא, דלמא משום דהוה מצי לדחויי דהכא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו הוא קאמר.
פרה וחמור בת ג' ודאי לכהן. אע"פ שבדור הזה יש יולדות לשתי שנים, דמ"מ אותה שיולדת בת שתי שנים אינה יולדת בשנה שלישית. אי נמי נשתנה מנהג מכמו שהיה, כמו בעינונותא דוורדא שלא היתה נמצאת אלא בברייתא [חולין מ"ז ע"א] והאידנא אית להו לכולהו.
<h2>דף כה.</h2>
למשה ולנקדימון בן גוריון. הא דלא חשיב יעקב אע"ג דאמרי' בפ' גיד הנשה [חולין צ"א ע"ב] דשמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו, היינו משום דהתם לא היה אלא תשלומין ומהאי טעמא נמי לא חשיב חזקיה ששב הצל אחורנית י' מעלות. אי נמי כיון דחזקיה אות הוה לא שייך למיחשביה דבראשית רבה [פ' כ"ב] איכא למ"ד וישם ה' לקין אות שהעמיד לו גלגל חמה.
<h2>דף כה:</h2>
לא צריכא באשתו עמו. לכאורה האי שינויא כר' שמעון כדתנן בפ' י' יוחסין [קדושין פ' ע"ב], (כדתנן) ר' שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים מפני שאשתו משמרתו. ותימה דהו"ל לשנויי כדברי הכל, כגון בשיש עמה תינוק, דאמר רבא בשילהי קדושין [פ"א ע"ב] מתייחד עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, וי"ל דמשמע לא תתייחד עמהן שאין שם ישראלית אלא היא.
אשה שחשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. פ"ה קרובה למלכות, ואינה יפה, דלר' ירמי' שריא ליחודי דש"ד ליכא דמרתתי מינה, ומשום עריות ליכא דאינה יפה. ומדתלי טעמא בקרובה למלכות ולא קאמר כלי זיינה עליה משמע דאיכא אשה דלא יהבי דעתייהו עלה לביאה כגון דאינה יפה. אבל רב אידי דאמר כלי זיינה עליה, משמע דכל נשים כך הם, ואפי' מכוערות יהבי דעתיהו עלה לביאה, [דסתמא קאמר], והילכך אע"ג דאינה יפה אסורה להתייחד. וקשה דכי אינה יפה נמי הא אמרי' בריש פירקין [כ"ב ע"ב] דחביבה עליהו בהמתו של ישראל יותר מנשותיהן. וי"ל דבאשה לא טרחי לאנסה כיון דאינה יפה. ומיהו קשה דגבי שבוייה לא מצינו חילוק בין יפה לשאינה יפה להתירה לכהונה. ועוד ולפי הספרים דגרסי ושאינה חשובה בין הנשים בשי"ן, משמע לישנא דתרתי איכא בינייהו. ולגירסא זו יש לפרש כלי זיינה עליה לאו משום דדעתיהו לביאה, אלא לפי שאינה בת תחבולות כאיש מרחמין עליה, אפי' נתייחדה עם הנשים. וה"פ איכא בינייהו אשה חשובה אם מותרת להתייחד עם האנשים, דלר' ירמי' אסירא כדקאמר, משום חשיבותה לא חיישינן לשפיכות דמים, אבל חיישינן לעריות. אבל לרב אידי [משום] חשיבותה לא חיישינן בין לשפיכת דמים בין לעריות. אי נמי איכא בינייהו אשה שאינה חשובה אם מותרת להתייחד בין הנשים, דלר' ירמי' אסירא, ולר' אידי שריא ולא קטלי לה משום דמרחמין עלה. וכ"ת ניחוש לעריות כדאמרי' בריש פירקין [כ"ב ע"ב] שגוים מצוין אצל נשי חבריהון, אם תראה שהגוי בא תצא מיד. ופי' זה לא יתכן כלל, דאטו משום דלאו בת תחבולות היא לא חשידי למיקטלה, הא אפי' בתינוק גזרינן דלא תניק [כ"ו ע"א]. ואית ספרים דגרסי איפכא, איכא בינייהו אשה חשובה והיא בין הנשים ושאינה חשובה והיא בין האנשים... ובירושלמי [פ"ב ה"א] אמרי' דאין אשה בכלל שפיכות דמים, א"ר מנא, תפתר בבריאה, א"ר בון ואפי' בתשה יכולה האשה להטמין עצמה ולימא גויה אני ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי אני. ונראה לפרש... הכא כטעמיה דהירושלמי דאשה חשובה היינו בריאה ובעלת כח, ואין לחוש שמא יהרגוה אבל יש לחוש פן תתפתה לעבירה, [ורב אידי אמר] אשה כלי זיינה עליה, היינו שיכולה להטמין ולומר גויה אני... שהאיש ניכר במילה אבל האשה אינה ניכרת... [וה"פ] איכא בינייהו אשה חשובה והיא בין האנשים דר' ירמי' חייש לפיתוי, אבל רב אידי לאונס חייש לפיתוי לא חייש. וכיון שהיא בעלת כח ליכא למיחש לא לאונס ולא לשפיכות דמים. ועוד איכא בינייהו שאינה חשובה והיא בין הנשים, דלרב אידי שריא להתייחד דיכולה לומר גויה אני, אבל לר' ירמי' אסיר דלא חייש לטעם דאשה כלי זיינה עליה. וא"ת בפ' האשה שהלכה [יבמות קי"ד ע"ב] דאיבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו, ת"ש נפלו עלינו גוים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני ניצלתי נאמנת, ודחי התם כדרב אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה. והשתא לר' ירמי' דלית ליה האי טעמא תיפשוט דנאמנת. וי"ל דנהי דלא חשיבא ליה לר' ירמי' ההוא טעמא להיתר להתייחד, מ"מ מודה הוא דנאמנת לומר מת בעלה מההוא טעמא שאינה יראה להמתין עד שימות [ולא] אמרה בדדמי.
<h2>דף כו.</h2>
דלא טייזי. פ"ה גירדן שהוא חציף ואין לו בושת פנים. וכ"פ בערוך. עוד פי' דלייט, כלומר לייט מזליה שתא משני בצריה, כמו בתר עניא אזלא עניותא.
אבל לא בינו לבינה. נראה דאפי' ברשות ישראל בעיא אחרות עומדות על גבה גבי הנקה. כדאשכחן גבי נכרית מיילדת, דסתמא ברשות ישראלית קיימא, וקתני כי הכא בזמן שאחרות עומדות על גבה ולא בינה לבינה. ולפיכך צריך ליזהר בדבר. מיהו כל יוצא ונכנס כעומד על גביו דמי, וכדתנן לקמן בפ' ר' ישמעאל [ס"א ע"א]. וכן תינוק ותינוקת שצריכין רפואה מגוי אין להניחם יחידים בין הגוים, דהא חשידי אשפיכות דמים.
סבר רב יוסף למימר דאולודי בשכר בשבת שרי משום איבה. וא"ת והא אמרי' בפ' ח' שרצים [שבת ק"ז ע"ב] הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמיעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו. פי' משום גוזז. וי"ל כשישבה על המשבר, שכבר נעקר הולד לצאת, כדאמרי' בספ"ק דערכין [ז' ע"א]. אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גדוליו. ורמינהו יהודית מיילדת נכרית בשכר אבל לא בחנם. ולא משמע ליה לאוקומי מתני' בחנם, מדתליא טעמא מפני שמיילדת בן לע"ז.
הגוים לא מעלין ולא מורידין. ואפי' לר' מאיר בפ"ק [כ' ע"א] לגוי בנתינה, מ"מ לא מעלין כדפי' בפ"ק. והא דאמרי' [סופרים פט"ו] כשר שבגוים הרוג, והכא קתני לא מורידין. בירושלמי דקדושין [פ"ד הי"א] מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, מהיכן היו, מהירא את דבר ה', ואע"פ שסתם גוים עובדים ע"ז וחייבין מיתה דקעברי אז' מצות, מ"מ אין מורידין, דבשאר אומות כתיב יהיו לך למס ועבדוך.
והרועים בהמה דקה. היינו של עצמו. דבשל אחרים שרי, כדאי' בפ"ק דבבא מציעא [ה' ע"ב] גבי ההוא רעיא ואין אדם חוטא ולא לו. ותימה דאחמור ארועים דלא מיפסלי [לעדות] אלא מדרבנן וגם כשרין לעדות אשה טפי מגזלנים דפסולים מדאורייתא בכל עדות שבתורה. ואפי' משומד אוכל נבלות לתיאבון אמרי' הכא דאיתרבי בין להשבת ממונו בין להשבת גופו. וי"ל דהיא הנותנת, משום דמדאוריתא כשרין וקילא להו, עבוד רבנן חיזוק ואמרו לא מעלין ולא מורידין כדי שיתרחקו.
<h2>דף כו:</h2>
אני שונה לכל אבידת אחיך וכו'. וא"ת דלמא ממונו חמיר מגופו, דאיכא למ"ד בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ט ע"א] ממון מסור אסור לאבדו בידים דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש. וי"ל דפריך משום דמהאי קרא גופיה דרשי' אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, בפ' מרובה [ב"ק פ"א ע"ב] ובפ' בן סורר [סנהדרין ע"ג ע"א].
סמי מכאן משומד. מיהו בכמה דוכתי חשיב משומד בהדי מין, בפ"ק דר"ה [י"ז ע"א] המינין והמסורות והמשומדים יורדין לגהנם ונידונין לדורי דורות. ובפ' השולח בגיטין [מ"ה ע"ב] ס"ת שכתבו מין מסור ומשומד. ובכל הני לא סמי ר' יוחנן, אלא דווקא לענין מורידין.
וחד אמר להכעיס נמי משומד. תימה תיקשה ליה ברייתא דפ' בתרא דהוריות [י"א ע"א], דתניא התם אכל חלב ה"ז משומד, ואי זהו משומד אוכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים, ובעי התם מאי קאמר, ומפרש דה"ק אכל חלב לתיאבון הרי זה משומד להכעיס הרי זה מין, אי זהו משומד דסתמא הוי מין אוכל נבילות וטרפות ושקצים ורמשים, אבל להכעיס מין הוה (מפרש דהתם לעניין השבת אבדתו מיירי דחלב לתיאבון חייב להשיב אבדתו אבל נבלות וטרפות ושקצים ורמשים) [וי"ל] דמ"ד הכא להכעיס נמי משומד הוה, מפרש דהתם לעניין השבת אבדתו מיירי דחלב לתיאבון חייב להשיב אבידתו, אבל נבלות וטרפות שקצים ורמשים דמאיסי להכעיס הוא ונחשב מין לעניין דאין מכריזין על אבדתו. אבל הכא מיירי לעניין מורידין.
איזהו מין זה העובד ע"ז. וא"ת והא אמרי' בפ"ק דחולין [י"ג ע"א] אין מין באומות, למאי אילימא לשחיטה ויין נסך, השתא שחיטת מין דישראל אסורה דגוי מיבעיא, מאי קושיא הא מין דישראל גרע, דמשומד לע"ז מין הוא לכ"ע כדמשמע הכא, והתם תניא שחיטת מין לע"ז. וגוים אע"פ שכולן עובדי ע"ז לא אשכחן אומרים סתם מחשבת נכרי לע"ז אלא ר' אליעזר דפ"ב דחולין [ל"ח ע"ב]. וי"ל דשחיטת מין לע"ז בכומר לע"ז מיירי. ותדע דהא בפ"ב דחולין [ל"ט ע"א] אמרי' השוחט לזרוק דמה לע"ז ר' יוחנן אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת. ופי' שם בקונטרס דמותרת אפי' באכילה. ואמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"א ע"א] עד כאן לא אמר רשב"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר (ועבדו) [ועובדה] בסייף, אלמא אע"ג דמשומד לע"ז הוא לא נחשבה שחיטתו שחיטת מין לע"ז. ומיהו יש לחלק ולומר שאני התם שלא היה משומד קודם לכן, אלא בשחיטה זו הוא דנעשה משומד. ותדע דהא איתותב רב ענן דאמר בפ"ק דחולין [ד' ע"ב] משומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו, והכא שרי רשב"ל. ועוד דבההיא שמעת' דרב ענן אי' מומר מחלל שבת בפרהסיא כמשומד לע"ז ואסור לאכול משחיטתו, והתם תנן [חולין י"ד ע"א] השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה. אלא ודאי שאני התם דהשתא הוא דמחלל שבת בשחיטתו ולא מקודם. ומיהו יש לדחות דדילמא התם כששחט בצינעא, ומחלל שבת בפרהסיא דוקא הוא דמדמי לע"ז. ומיהו יש עוד ראיה מהא דאיתא בספ"ב דחולין [מ"א ע"א] דאפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ גוי אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין, ופריך תנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם דבר פסול ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הב"ע בישראל משומד, דמשמע דהא דשחיטתו פסולה [אינה] אלא משום דשחט לשם אחד מכל אלו, הא שחט סתם לא. מיהו דילמא האי משומד לאו משום דליהוי משומד לע"ז, אלא אפי' משומד לשאר מילי כיון דמעיקרא משומד לשאר דברים והשתא שוחט לשם אחד מכל אלו לא אמרי' לצעוריה קאמכוין. וההיא דאותו ואת בנו [חולין פ"א ע"ב] דשחט ראשון לע"ז ושני לשולחנו דמחייבי... רבנן דקסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אין אותה שחיטה נחשבת כנחירה בעלמא מאחר דלא הוה משומד לע"ז מעיקרא. ונראה דאם היה משומד לע"ז מעיקרא ואפי' פעם אחת ועכשיו שחט סתם אסור לאכול משחיטתו, דלא כרב ענן. אבל מותרת בהנאה, דמהא לא איתותב. אבל אם עובד ע"ז תדיר, או אפי' תרי זימני, נחשב מין, דסתם שחיטתו לע"ז ליחשב כזבחי מתים.
התם דקא בעי למיטעם טעמא דאיסורא. תימה מאי שנא אכילת פרעוש משקצים ורמשים ר"פ בתרא דהוריות [י"א ע"א] דסתמיה [נחשב למין]. וי"ל דהכא מיירי במפרש. אי נמי התם באוכל מהם הרבה, כדקתני שקצים ורמשים, דמקמא הוא דטעם טעמא דאיסורא, אבל הכא פרעוש אחד או יתוש אחד קתני.
דלא תיחות חיותא עילויה. משמע דאמר הכי לאישתמוטי דלא תיהוי ליה איבה, והא מורידין קתני אלמא לא חייש לאיבה. וי"ל דמורידין היינו בשידנו תקיפה, אבל לא מעלין אפי' אין ידינו תקיפה היכא דאית ליה לאישתמוטי.
לאפוקי לשם מורנא דלא. וא"ת והא אמרי' בפ' מי שאחזו [גיטין ע' ע"א] רב שימי בר אשי עבד ליה להאי גוי רפואה לדבר אחר ואיתסי. וי"ל דבשכר שרי, כדאמר לעיל אולודי בשכר שרי משום איבה דליכא לאישתמוטי, והכא בחנם מיירי. וכן פירש הקונטרס דאסור לרפותו בחנם דהא אמרו לא מעלין ולא מורידין.
<h2>דף כז.</h2>
היכן מצינו מילה בתורה לשמה. משמע דר' יהודה דאמר כותי לא ימול בעי לשמה ואפי' הכי מכשיר לעיל בגוי. ותימה הא אמרי' בספ"ב דגיטין [כ"ג ע"א] לעניין גט דנכרי דגוי לדעתא דנפשיה עביד ואין כותב לשמה. וי"ל דנכרי לעולם סתם קעביד, הילכך לעניין גט פסול, דסתם אשה לאו לגירושין עומדת, וסתם לאו לשמה קאי, כדאמרי' בשמעתתא קמייתא דזבחים [ב' ע"ב]. אבל סתם מילה לשמה קיימא, כדאמרי' התם זבחים בסתם לשמן הן עומדין, והשתא ניחא דפליגי רב ושמואל בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"א] דרב לא בעי טויה לשמה ושמואל בעי טויה לשמה, וקאמר כתנאי דרב כרבנן דלא בעו בתפילין עבוד לשמן ושמואל כרשב"ג דבעי עבוד לשמן. והשתא מנליה הא, דילמא שאני ציצית, כדדריש רב התם דציצית בגוי כשרה מדכתיב ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים, דמדאכשר רחמנא גוי ש"מ דלא בעי ציצית לשמה, אבל לפי מה שפי' ניחא, דגוי לעולם סתם קעביד, וסתם ציצית לשמה קאי. ולפי זה לשמואל דבעי טויה לשמה חמורה טויה מעשייה, דנהי דבעשייה אמרי' דסתם לשמה קיימא אין להכשיר טויה בגוי, דסתם טויה דגוי לא קיימא לשמה. וניחא נמי הא דאמרי' בפ' השולח [גיטין מ"ה ע"ב] ס"ת תפילין מזוזות שכתבן מין ומסור ואשה ועבדים וקטן וישראל משומד פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, דאתי קרא למעוטי גוי, הא לאו קרא מטעם לשמה לא מיפסל, דסתם לשמן קיימא. והא דאמר בפ' הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] אזכרות שבו לא כתבתים לשמן, דמשמע לישנא דסתם עבד מדלא קתני כתבתים שלא לשמן. לאו דוקא, כדמוכח בשמעתא קמייתא דזבחים דאין לדקדק בזה, דגבי גט נמי הא קתני כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול אע"ג דסתמא נמי פסול ולא קתני שלא נכתב לשם אשה.
דברה תורה כלשון בני אדם. איכא דוכתי' דדרשי' לכ"ע כגון השב תשיב, וכל הנך דסוף אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"א] ושם הארכתי.
קונם שאני נהנה לערלים. משנה הוא בפ' ד' נדרים [ל"א ע"ב]. ור"ת גריס שאני בלא יו"ד. ובפ' אע"פ [כתובות נ"ט ע"א] פי'. וא"ת היאך מדמה נדרים לקרא דהמול ימול, הא אמרי' בפ' הנודר מן המבושל [נדרים נ"א ע"ב] גבי דגים שאני טועם, ובערכין פ' האומר משקלי עלי [י"ט ע"ב], בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וי"ל דהיכא דלא ידעינן לשון בני אדם היאך הוא ילפינן שפיר מקראי, כדמוכח בשמעתא קמייתא [דפסחים (ב' ע"א), דאמרי' התם] הקמ"ל דכוכבים נמי אור הוא למאי נפקא מינה לנודר דתנן הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים.
איכא בינייהו אשה. לא הוה מצי למימר איכא בינייהו משומד לערלות דלמ"ד המול ימול איכא ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא כיון דאינו רוצה לימול, כדאמרי' בפ' השולח גבי ס"ת דישראל משומד דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, דלא דמי כלל.
אשה לאו בת מילה היא. נראה אע"ג דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, הכא הלכה כרב, דבריתא דר' יהודה הנשיא דלעיל כוותיה ואין אשה כשרה למול. ובה"ג פסק דכשרה. וא"ת מאן דפסיל מילה באשה למה לי קרא בפ"ק דקדושין [כ"ט ע"א] שאין האשה חייבת למול את בנה מדכתיב אותו ולא אותה, תיפוק לי' דאינה יכולה למול. וי"ל דה"א דחייבת לטרוח ולחזר אחר מי שימולנו כי היכי דמחייב אב שאינו בקי למול.
<h2>דף כז:</h2>
לחיי שעה לא חיישינן. מ"מ היכא דידוע שאין רפואתו מועלת כי אם לחיי שעה, טוב שיניח ויעמוד בספק, דשמא מעצמו יתרפא לגמרי. לא ישא אדם ויתן עם המינין. פי' לא יאריך עמהן בדברים פן ימשיכוהו.
ואין מתרפאין מהן. והא דאשכחן לקמן [כ"ח ע"א] גבי ר' אבהו דרמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, לא אסרו להתרפאות אלא ברפואה שיש לטעות בה שכח ע"ז גרמה את הרפואה, כדאי' בירושלמי בפ' ח' שרצים [שבת פי"ד ה"ד] מעשה בר"א בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפותו משמו של ישו בן פנדירא ולא הניחו ר' ישמעאל. והא דאמרי' בר"פ כל שעה [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, מפרש ר"ת בשטועים לומר עצי ע"ז גרמה, כגון ע"י שדים שניתן להם רשות להטעות. כדאשכחן לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ה ע"א] דכי איצטריך עלמא למיטרא מיתחזי להו [ואמר להו] שחוטו לי גברא ואתי מיטרא נכסי ליה גברא ואתי מיטרא. ובירושלמי אמרי' בפ' ח' שרצים [שבת פי"ד ה"ד] ובפרקין [פ"ב ה"ב] בכל מתרפאין חוץ מע"ז כו' עד כדון שא"ל הבא לי עלין של ע"ז והביא אבל א"ל הביא לי עלין סתם והביאו לו עלין של ע"ז מותרין. והא דאמר התם בירושלמי ר' יונה הוה ליה צמרמורין ואייתי ליה מן זכורתא דדורי ושתה אייתי לר' אחא ולא שתה אמר ר' מנא אלו הוה ידע ר' יונה אבא מן מאן הן הויין לא הוה מישתי, א"ר הונא מתני' אמרה כן שאין מתרפאין בגילוי עריות כו'. התם מיירי כגון דאחרים לא היו מועילים. עוד י"ל דההיא דר' אבהו בצינעא הוה והא דבן דמה בפרהסיא.
חויא דרבנן קאמר דלית ליה אסותא. פי' מעיקרא פריך חויא טרקיה ומאי קאמר אשריך שלא עברת על דברי חבריך שאם היה עובר לא היה מרויח כלום שהיה חוזר נחש ונושך אותו, הא איהו נמי חויא טרקיה ובא לרפותו יעקב איש כפר סכניא, וכמו כן אם היה בא נחש אחר לנשכו בין [כך] ובין כך היה מזדמן לו רופא אחר ומרפאהו בהיתר, ומשני חויא דרבנן קא"ל דלית ליה אסותא, שהיה נושכו נחש שאין רפואה לנשיכתו וטוב לו שימות זכאי ואל ימות חייב. ואם היה לחויא דרבנן אסותא והיה יכול לחיות חיים שלימים לא היה חושש אם היה עובר ומקבל דינו אחרי כן בנשיכה דרבנן להפטר מן העבירה אם היה אח"כ יכול להתרפאות רפואת עולם. ובירוש' דפירקין [פ"ב ה"ב] ודפ' ח' שרצים [שבת פי"ד ה"ד] פרי' ולא נחש נשכו אלא ישכנו לעתיד לבא.
אבל בפרהסיא לא. וא"ת אי בפרהסיא מאי אריא ע"ז, הא אמרי' בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"א] דאפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור, וי"ל דלרבנן ודאי יש חילוק בין ע"ז לשאר מצות אבל לר' ישמעאל לא שנא. ובשאילתות דרב אחאי [וארא שאילתא מ"ד] פוסק כרבנן דר' ישמעאל, וכדאשכחן בפ"ב דכתובות [י"ט ע"א] דאמר מי איכא מידי דאילו אתו עדים לקמן לאימלוכי אמרי' להו חתמו שקר ואל תהרגו דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע ושפיכות דמים. והיינו כרבנן, דאי כר' ישמעאל אי בצינעא אפי' ע"ז נמי, ואי בפרהסיא אפי' שאר מצות נמי לא. ומיהו אשכחן לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ד ע"א] דרבא סבר כוותיה, דקאמר הכל היה בכלל לא תעבדם כו' ולא קשיא הא בצינעא הא בפרהסיא. ושמא חד מניהו רבה. אי נמי התם בכתובות הכי קאמר דאפי' מאן דמחמיר אינו מחמיר אלא בע"ז.
כל מכה שמחללין את השבת אין מתרפאין מהן. פ"ה דפליגא אדרב יהודה דאמר לעיל אפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסנא מיניהו. וקשה דמדפריך לעיל מדרב יהודה ולבסוף קאמר דהיינו דרב יהודה ולא מייתי דר' יוחנן כלל, משמע דלא פליגי. ואומר ר"ת דר' יוחנן מיירי באדם חולה דאית ביה סכנה דאי מיית לא מרע נפשיה, דמצי לאישתמוטי למימר שלא על ידו מת, דאין מפסיד המחאתו בכך, וכי לית ביה סכנה ורפואתו מזקת לו מרע נפשיה. אבל רב יהודה באדם בריא שחושש בגופו בדבר מועט, כגון ריבדא דכוסילתא וכיוצא בו, דאי מזיק ליה לא מרע נפשיה דאמרי' מסנא הוה סני ליה ובמתכוין הזיקו. וא"ת א"כ מאי פריך לעיל מרב יהודה אמתני' לוקמה בחולה וכדר' יוחנן. וי"ל דמשמע ליה מתני' בין בבריא בין בחולה, ואע"ג דלבסוף דאסיק ריפוי נפשות גופו לא מיירי אין מתרפאין בכל ענין דהא בחולה שאין בו סכנה שרי, מ"מ מתוקמיה בין בבריא בין בחולה. ועוד ניחא ליה לשנויי דומיא דמתני' דפ' אין בין המודר [נדרים ל"ח ע"ב] דתנן התם מרפיהו רפואת נפש אבל לא ריפוי ממון, דרפואת גופו אע"ג דאין בו סכנה חייב לרפותו אבל רפואת בהמתו לא מחייב דאין בכך משום השבת אבידה. ויש לדקדק מההיא דנדרים דאסור ליטול שכר ברפואת חברו מדלא חשיב לה הנאה מה שמרפיהו בחנם, וצריך טעם לחלק במודר הנאה מאי שנא רפואה מאין לו מה יאכל דלא שרינן ליה אלא ע"ג הסלע. וי"ל דשאני התם שיכול לעשות תקנה על ידי כך. וצריך לדקדק על מה סמכו להקיז דם מן הגוים, דאע"פ שפירש הקונטרס לעיל דאפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסנא מינייהו אי כייבא ליה ריבדא דכוסילתא שהקיז לו אומן ישראל לא אמינא לגוי לאסוייה להעביר הכאב, דאסור למסור גופו ביד גוי, ומ"מ כ"ש דהקזה גופה אסור, ושמא סמכו אהא דר' יוחנן אם היה מומחה לרבים מותר.
<h2>דף כח.</h2>
גב היד וגב הרגל הרי היא מכה של חלל. לאו במכת חרב מיירי, דמכת חרב בכל מקום סכנה כדאמר לקמן האי פידעתא סכנה ומחללין עליה את השבת. ופ"ה פדע מכת חרב. וכי קאמר איכא בינייהו גב היד וגב הרגל ה"ה דאיכא בינייהו פידעתא כל מכה שאינה של חלל דקיימי מאבראי ומצי לחיך לסם, דמ"ד של חלל דוקא בחלל הגוף כדקאמר בירושלמי דוקא מן החלל ולפנים.
כרספא בטיליא. פ"ה טליא יין חזק כמו טליא חריפא דמצרי זיקא דלקמן [ל' ע"א] גבי גילויא. ויש טליא שהוא לשון חלישות כי ההיא דמי שאחזו [גיטין ע' ע"א] גריע דכולהו טליא חיורא.
<h2>דף כח:</h2>
שורייני דעינא בליבא תלו. פ"ה בטרפשי דליבא. משמע בתוך פי' דמחובר ממש קאמר, ור"ת מפרש דיש ספרים דגרסי שורייני דעינא באונבתא דליבא תלוי, כלומר ראיית העין תלוי בהבנת הלב, שוריינו כמו אשורנו. ואי גרסי' בסמ"ך הוי כמו דסייר ניכסי [חולין ק"ה ע"א], דכולהו לשון ראייה, ואובנתא כמו הבנה, כי ההיא דמגילה [כ"ד ע"א] הרבה צפו במרכבה ולא ראו אותה מעולם דקאמר התם באובנתא דליבא הוו חזו.
חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא. אומר ר"ת הא דאמר בפ"ק דחגיגה [ה' ע"א] מאי רעות רבות וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא דאין יכול להתרפאות דלא מצי עביד לא חמימי ולא קרירי. ופירש בקונטרס שם שיש לו צרות רבות, ולפירושו אין זה צרות זו לזו. בפ' ח' שרצים [שבת ק"ט ע"ב] גבי אבובראה דאמר ברזינא לזיבורא פי' כוס קטן מאד ושמו ברזינא שותין למי שנשכתו צירעא ומתרפא, רביעיתא לעקרבא פי' רביעית לוג למי שעקצו עקרב.
<h2>דף כט.</h2>
שני לדם דג. הא דאמר בפ' בתרא דמעילה [כ' ע"ב] ובנדרים פ' הנודר מן הירק [נ"ד ע"ב] דאין מקיזין לא על הדגים ולא על העופות היינו לאלתר.
ואין מסתפרין מהן בכל מקום. ברשות הרבים שרי, כדמוכח בגמ' ולא אסור אלא היתה במקום ייחוד. וא"ת תיפוק לי' דאסור להתייחד עמהן. וי"ל דמיירי במקום דשכיחי אינשי דנפקו ואתו. דמה שאסרו להתייחד היינו בייחוד גמור, כי ההיא [כ"ה ע"א] דלא תתייחד אשה עמהם דמקשה אילימא בחד דכוותיה בישראל מי שרי, משמע דלא אסרו אלא כעין יחוד דישראל, ובישראל שרינן יחוד בפתח הפתוח לרשות הרבים כדאיתא בסוף קדושין [פ"א ע"א].
והמסתפר מן הגוי רואה במראה. קצת יש לדקדק הא בלא מסתפר אסור. וכן אמרי' בירושלמי בפירקין [ה"ב] ובתוספתא [פ"ג ה"א] דקתני המסתפר מן הגוי רואה במראה, מן הכותי אינו רואה במראה, פי' דגוים חשידי אשפיכות דמים ולא כותים. וטעמא הא דאסור דמראה תכשיט של אשה, והוי כעין לא ילבש גבר שמלת אשה. והא דאמרי' בפ' שואל [שבת קמ"ט ע"א] אין רואין במראה בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ומשמע הא בחול שרי ואפי' בשבת לא אסרינן אלא מראה של מתכות. התם באשה מיירי. ואדם לאו דוקא, דאיש אסור בכל עניין. וכן מצינו בירושלמי בפ' במה אשה [שבת פ"ו ה"א] דמפרש טעם דאין רואין במראה משום דפעמים אשה רואה נימא לבנה והיא תולשתו ובאה לידי חיוב חטאת, והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד, ג' דברים התירו לבית רבי שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהם יונית שהיו זקוקין למלכות.
איכא בינייהו שפחות. דאוקי רב חנינא ברב מלכיו ורב פפא מוקי לה ברב מלכיא ומעייל אפר מקלה ברב מלכיו, דהנך תלת שפוד ואפר וגומות שמעתתא נינהו ולא אמתניתא קיימי. והא דנקט תלמודא איכא בינייהו שפחות, ולא נקט שפחות ואפר, אמילתיה דרב מלכיא דאתנח ביה רב פפא סימנא נקט, כן פ"ה. וה"ר יהודה פי' דאפר מקלה חשיב ליה בכלל מתניתא, משום דאיתמר על מתני' דמכות [כ"א ע"א] דכותב כתובת קעקע אע"ג דלאו עלה קאי, אבל גומות לא חשיב מתניתא, דאע"ג דבהרבה משניות מיירי בשערות במס' נדה מ"מ בשום דוכתא לא תני גומות.
<h2>דף כט:</h2>
וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. תימה אי סתם יינן אוסר במשהו ליתסר אפי' בהנאה. ולר"ת דמפרש דסתם יינן בס' אי דאיכא ס' לישתרי אפי' בשתייה ואי ליכא ס' ליתסר אפי' בהנאה. ועוד רגיל ר"ת לומר דבנודות וקנקנים משערינן בכוליה מנא דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה כדאמרי' בחולין [צ"ז ע"ב] גבי קדירה, ושמא הכא כיון דליתיה לאיסורא בעיניה לא החמירו חכמים בפליטת הכלי לאסור את של ישראל בהנאה, ולא משום שנחשב לפגם דהא אסרינן ליה בשתיה ולא שרינן ליה בשתיה כקדרה שאינה בת יומא. וקצת תימה אי בכולהו מנא משערינן וגם לא חשיב כנותן טעם לפגם היכי שרינן לקמן למירמי ביה מיא ושיכרא. וי"מ מתוך שמעת' דלקמן פ' בתרא [ע"ג ע"ב] דשני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן ועירבן זה בזה פלגא חמרא רביעתא דלוג מיא נותן טעם לפגם הוא. וכשיגיע שם נפרש בע"ה.
מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז. דחויי קמדחי ליה דהא ר' יהושע לא חייש למיעוט, בההיא דהיתה חמות בר"פ בתרא דיבמות [קי"ט ע"א], דאפי' יצאה [מליאה] קאמר דאינה חוששת. ועוד דאפי' ר' מאיר לא אסר אלא בשל בית אנייקי, אבל בשאר דוכתי הוה מיעוטא דמיעוטא כדפ' לעיל.
שורפה חיה. מכאן היה רגיל רש"י היתר בקיבה שמלחוה בעורה דאין בו תורת חלב אלא פירשא בעלמא, אלא א"כ נתנו בו חלב אחר ומלח עמו. ושוב חזר בו מהא דתנן בפ' כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ש"מ חלב הוא. וקיבת עולה דשריא לאו משום פירשא אלא משום דלאו מגופה, כדתנן טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת דמה שכנוס במעיה ככנוס בקדרה. והא דדייקו לקמן בגמ' דאיסורי הנאה שרי פרשייהו מדשרי בקיבת עולה, לאו משום דחשיב עיכול כפירשא, אלא הכי דייקי מדשרינן בקיבת עולה ש"מ דלא אסור אלא דבר שמגופה א"כ פירשייהו נמי שרו, ולא יתכן כלל לפי הגירסא הכתובה בספרו של רבנו גרשום ובכמה ספרים בס"פ כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב] והילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין וכ"ש בקיבת טרפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא דחלב הכנוס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא ומחקוה מן הספרים. ור"ת מקיימה, ומפרש דאיכא בקיבה תרי גוונא חלב צלול וקרוש, והצלול תורת חלב עליו ובה מיירי מתני' דכשרה שינקה מן הטרפה, ובריתא דקיבה שבשלה בחלבה ומתוק הוא כשאר חלב ואינו ראוי להעמיד, אבל אותו שנשתהא בקיבה ונקרשו פירשא בעלמא הוא ושרי. ומשום הכי לא איירי בהאי והילכתא אלא בהיתר העמדה דההוא חזי להעמדה. וזה לשון ר"ת שהגיה בסדר קדשים שלו והלכתא גר' [בפר"ח] וכן נ"ל והא דקאמר [חולין ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסורה דא"א שלא יהא בה חלב גמור שלא שהה כדי להעמיד, ופשיטא דכולה מתני' בשריפת חלב קיבה מדלא קתני המעמיד בקיבת נבילה אם יש בה בנותן טעם [כדקתני גבי עור, ובסיפא לא תני המעמיד בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה אם יש בה בנ"ט] אלא סתם קתני אסורה דא"א דליכא חלב גמור, ומש"ה לא פריך מינה תלמודא ומשני [על] והילכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה שאם יש בה בנ"ט בס' הרי זו אסורה. אלא בקיבה עצמה, ובקיבת שחיטת נכרי דאע"ג דיש חלב גמור וחלב ששהה כדי להעמיד חלב כשר בחלב כשר הוא שהוא כנוס במעיה. ובכשירה שינקה מן הטריפה בקיבתה פי' בקיבתה בחלב קרוש שראוי להעמיד בו, והחלב גמור צריך לברור ולהוציא מן המעמיד שהמעמיד פירשא ומותר להעמיד, והחלב גמור שעמו אסור ואוסר אם לא יברור שלא ישאר אלא המעמיד, וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה דכנוס הוא במעיה וא"צ לברור דחלב כשר בחלב כשר הוא. מ"ט דחלב המכונס וכו' אכשירה שינקה מן הטריפה קאי, וכן הגירסא והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשירה שינקה מן הטריפה בקיבתה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה מ"ט דחלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא, עכ"ל ר"ת.
השיאו לדבר אחר. כמו משיא עצה. אי נמי כמו אל ישיא לכם חזקיהו. ובירושלמי [פ"ב ה"ז] מפרש מפני מה לא גילה לו, אם להפליגו נתכוין היה לו להפליגו באלו שאין להן הכרע כגון שאת ארור מחר משוקדים וקם. א"ר יוחנן מפני שבקרוב אסרוה ור' ישמעאל קטן היה באותה שעה ואין מגלין להם רזי תורה עד שיגדלו וכר' שמעון בן יוחי דתני ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה השימה, פי' המציאה אינה נגלית לכל בריה כך אין לך רשות לשקע עצמך בדברי תורה אלא לפני תלמידים כשרים.
היאך אתה קורא. בתוספתא [פרה פ"י ה"ב] קתני נמי הכי אאידך עובדא. ותימה וכי שכח מפעם ראשונה. ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה. בירושלמי [פ"ב ה"ז] מפרש תדע שהרי ר' טרפון אלו לא קרא ק"ש לא היה עובר אלא בעשה ומפני שעבר על דברי סופרים נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש. ותנן [סנהדרין פ"ח ע"ב] אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, ה' טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב גבי זקן ממרא.
יין מנלן. דאע"ג דגזרו על יינם משום בנותיהן מ"מ לא היו (אסרו) [אוסרים] בהנאה, כמו שלא אסרו פיתן ושמנן. אבל מאחר שהוצרכו לגזור על סתם יינם משום בנותיהן עבדוה רבנן כיין נסך גמור דאסור בהנאה [דדמי ליה]. ולהכי בעי יין נסך מנלן. וא"ת ל"ל קרא הא אפי' שיבר מקל בפניה חייב בע"ז שעובדים אותה במקל כדלקמן פ' ר' ישמעאל [נ' ע"ב] וי"ל דכולהו תקרובת ילפי מזביחה וניסוך ולא אסור אלא תקרובת דדמי להו כדקאמר התם בעינן זריקה המשתברת.
ישתו יין נסיכם. לר' נחמיא ניחא דדריש האי קרא בספרי [פ' האזינו] כלפי אומות העולם אבל ר' יהודה דריש ליה כלפי ישראל כדאמר טיטוס הרשע ואמר אי אלקימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו, מ"מ לדידיה נמי ניחא שרגילין אומות העולם לקנתר את ישראל בעבודות שהם רגילין לעשות בבית ע"ז שלהם.
אתיא שם שם מעגלה ערופה. הוה מצי למימר דיליף שם שם מע"ז עצמה דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, דההיא נמי דרשי' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] גבי האורג בגד למת דיליף רבא דבהזמנה [לא] מיתסר שם שם מע"ז.
כפרה כתיב בה כקדשים. בפ"ק דכריתות [ו' ע"א] דרשי' וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה. ונראה דתרויהו צריכי, דאי מכפרה ה"א דלאחר עריפה שריא משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואי מערפו שם ה"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא מיתסרא. ולמ"ד בפ' בתרא דכריתות [כ"ה ע"א] דאינה נאסרת מחיים מ"מ איצטריך כפרה למימר דטרפות פוסל בה כדאמרי' בפ"ק דחולין [י"א ע"א]. ועוד איצטריכא ליה לאשמעינן דעריפתה מטהר לה מידי נבלה כדאיתא בזבחים בפ' חטאת העוף [ע' ע"ב].
אין צריך חותם בתוך חותם. משמע דרב אשי סבר דיין צריך חותם בתוך חותם. וכן רבא דלקמן [ל"א ע"א] מפרש היכי דמי חותם בתוך חותם. אעפ"כ לא קיי"ל הכי, דהא מסיק בפ' בתרא [ס"ט ע"ב] דהלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. ואין לומר דרב אשי קאמר אליבא דרבנן וליה לא סבירא ליה, א"כ למה ליה לשנויי [אליבא דרבנן] הוה מצי לאסוקי אפי' אליבא דר"א ולומר דהא קמ"ל [דחומץ של גוי] אסור ושל ישראל שנגע בו גוי שרי אפי' בשתייה. וכן גבי יין מבושל דשרי אפי' בשתייה, כדאשכחן בשמעתי' גבי יין בעובדא דשמואל ואבלט. ואעפ"כ אומר ר"ת דבחומץ אין להקל, שאין אנו בקיאין בו להכיר מהו חומץ. דמצינו אמוראי דפליגי בריחיה חלא וטעמיה חמרא בפ' המוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א], והעם נהגו איסור בדבר. וגם בבוסר היה מקפיד ר"ת על מגע גוי, אע"ג דתנן בפ' כל הגט [גיטין ל"א ע"א] משעת כניסת מים לבוסר מדקרי ליה מים למשקה הבלוע בו כפי' ראשון בקונטרס, ואין אנו בקיאין עד כמה נחשב מים, עוד פי' שם בקונטרס ל"א שמערבין בו מים לטבול בו.
<h2>דף ל.</h2>
אלונתית כברייתה. שלא היתה תחילתה היין ביד גוי אלא לקחה עשוייה ביד ישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסך לה, כך פ"ה. וקשה דמרישא שמעת מינה דקתני יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין, דכי היכי דאקשינן מיין מבושל שייך לאקשויי אאלונתית ולשנויי דה"ק אלונתית שלנו ביד גוים א"צ חותם בתוך חותם דכי מצאם מיערב לא מנסך לה. ועוד אמרי' בפ"ק דחולין [ו' ע"א] יין לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית, משמע ששם אלונתית עלה קודם שיתן בה יין. ומפרש ר"ת שדרך לעשות אלונתות הרבה ביחד להתקיים ואינן נותנין בה יין, דאי יהבי בה חמרא מסרא היא סריא, וכשמביאין על השולחן לאכול ולשתות לאלתר אערבו בה יין. ולהכי אמר כברייתא מותרת, כלומר כברייתא בתחילת עשייתה שמביאין אותה מן החבית מותרת, כי בחבית אין מערבין בה יין פן תתקלקל. ולפירוש הקונטרס יש לדקדק מסיפא דתבשיל שיש בו יין לא מיתסר במגע גוי, מידי דהוה אלונתית כברייתא שעשאה ישראל ונגע בו גוי. ולפירוש ר"ת יש לדקדק מרישא כדפי' דקתני אלונתית של גוים אסורה. ויש להקשות כדאקשי גבי יין מבושל, ולשנויי דה"ק אלונתית שלנו ביד גוים צריך חותם בתוך חותם. ועוד ראייה מהא דאמר בסמוך יין מזוג יש בו משום יין נסך, ולא קאמר כל שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך.
האי חמרא דאקרים עד תלתא יומין גרסי'. ול"ג עד תלתין, דמשמתחיל להקרים עד שנעשה חומץ גמור תלתא יומי כדאי' בהמוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א].
<h2>דף ל:</h2>
השחליים אין בהן משום גילוי. תימה דבנדרים [צ"א ע"ב] משמע דתחלי דהיינו שחליים דאכל מינהון חויא. ומיהו אשכחן לקמן בפ' בתרא [ס"ז ע"א] שנותנין חומץ לתוך הגריסין וקורין אותן שחליים. אבל הכא ע"כ לא מיירי בההיא, דהכא מיירי בשחליים דלית בה חלא, דהתם לא מקרי שחליים עד דאית ביה חלא. ועי"ל דאע"ג דאמרי' דאין בהן משום גילוי מ"מ זמנין דאוכל מינייהו, כדקאמר ובני גולה נהגו בהן איסור. וכדקאמר נמי כותח הבבלי אין בו משום גילוי ואי אית ביה נקורי חיישינן, אלמא אע"ג דאין בו משום גילוי מ"מ זימנין דאכיל מינייהו וה"ה בשחליים.
פי תאנה אין בה משום גילוי. והא דאמר בפ"ק דחולין [ט' ע"א] ראה צפור שמנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חוששין שמא במקום נקב [נקר], והכא לא חיישינן שמא בפי תאנה נקר. שאני התם דאיכא רעותא.
לא בהמתו ולא בהמת חברו. זו ואין צריך לומר זו קתני ואינו אלא כלל בעלמא. ומטמא טומאה חמורה בכזית. בריש המוציא יין [שבת ע"ז ע"א] אמרי' גבי דם נבלות אף כשטימאו בה לא טימאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. אבל הכא גבי תקרובת משערין בכזית יין צלול כמו בכזית זבח.
<h2>דף לא.</h2>
מטמא טומאת משקין ברביעית. פי' מטמא טומאת אוכלין ומשקין בתורת משקין טמאין בשרץ, שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין, ושיעורו לקבל טומאה ברביעית הלוג ככל טומאת משקין, כך פירש רבנו שלמה. משמע שרוצה לומר שאין לסתם יינם טומאה מגופו אלא א"כ קיבל טומאה ממקום אחר. ותימה מה לו להזכיר כאן טומאה זו, כיון דאינה משום חומרא דיין נסך. ועוד דבכל דוכתי קים לן דמשקין מטמאין בכל שהו, בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] גבי משקי בי מטבחי' דכן דקאמר. ומים נמי לא מצינו אלא דהוו רביעית דחזי לטבול מחטין וצינורות אבל אין בהן רביעית טמאין. ואפי' לטמא אחרים לא בעי' רביעית, כדמוכח התם [י"ד ע"א] גבי מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר וכו', דמסיק כגון דאיכא משקין בהדי בשר דמיטמי בשר מחמת משקין. ומשמע דאותן משקין היינו מה שנשאר מן המים על גבי בשר לאחר הדחה, ולא שכיחא שיהא בהם רביעית. ועוד אמרי' בברכות פ' אלו דברים [נ"ב ע"א] שמא יצאו משקין שאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. ועוד אמרי' בסוף קדושין [פ' ע"א] בעסה בתוך הבית ותרנגוליו ומשקים טמאים שם ונמצאו נקורין בעיסה תולין לא אוכלין ולא שורפין, וסתם אין בניקורין רביעית. ועוד תנן בפ"ג דטהרות [מ"ב] גוש של זיתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוין טהור יתר מכביצה טמא, שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה. פי' טהור וטמא אתנור קאי, ובגוש טמא מיירי, ואין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה, הילכך בכביצה מכוין טהור התנור, דכשיצא טיפה ראשונה נתמעט האוכל מכביצה ואין אוכל מטמא כלי. ומחמת הטיפה אין התנור מיטמא, [ואפי'] למ"ד בפ' כל שעה [פסחים ל"ג ע"ב] משקין מבלע בליעי, כיון שאין לטיפה זו טומאה אלא מחמת טומאה שקבלה בעודה אוכל כשהיתה בליעה בגוש של זתים לא חמירא כמשקה לטומאת כלי אע"ג דהשתא מיהת תורת משקין עליה. אבל כשיש בגוש יתר מכביצה, משנסחטה ממנו טיפה ראשונה קיבלה הטיפה טומאה מן הגוש, חזרה הטיפה וטימאה את התנור, כדין משקה דמטמא כלי מדרבנן. אלמא לא בעינן רביעית. וכמו כן יש לדקדק מכמה משניות דמייתי התם.
ונראה לפרש דהך טומאה דסתם יינן לא כשקיבל טומאה ממקום אחר, אלא מדרבנן גזרו עליו טומאה אע"פ שלא נגע בטומאה. ולכן לא החמירו לגזור עליו טומאה בפחות מרביעית. וכן כל הנהו דפ' דם הנדה [נדה נ"ה ע"ב] גבי משקה הזב דאמרי' דימעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, הנהו נמי מדרבנן נינהו. ולכך לא גזרו בפחות מרביעית, דמדאוריתא אין תורת משקה עליהן, וקראי אסמכתא בעלמא. וכן בפ' כיסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] דקאמר זב לא בדילי אינשי מינה גזרו ביה רבנן שיהו משקין היוצאין ממנו כמשקין הנוגע בהן, אלמא דרבנן נינהו. וא"ת ולמה הוצרכו לגזור טומאה אסתם יין, תיפוק לי' כיון דנגע גוי הרי גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם ואפי' מים ושמן הא מיטמאין מחמת מגע גוי. וי"ל דאיצטריך למגע פחות מבן ט' דמסקינן לקמן [ל"ו ע"ב] דלא גזרו עליהן. מיהו קשה דבכריתות פ' אמרו לו [י"ג ע"א] משמע דחלב שבאשה מטמא בכל שהו, גבי אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור התנור טמא. ומשמע התם שהתנור מיטמא מחמת טיפה המלוכלכת על פי הדד דחשיבה משקה. וכן ההיא דסוף אין דורשין [חגיגה כ' ע"א] באשה שאמרה מפה זו ארגתיה בטהרה ולא היה בלבי לשומרה בטהרה, ומתוך בדיקות שהיה ר' ישמעאל בודקה אמרה לו נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה, דלא משמע שהיתה נדה מדלא אמרה לו נדה הייתי, כדקאמר התם אאידך עובדא נדה משכה עמי בחבל ולא נטמא הרוק אלא מחמת הידים, ואפי' הכי חזר הרוק וטימא את המפה אע"פ שאין בו רביעית. והיינו משום חומרא דטהרת הקודש. ונראה לפרש דלחולין לא גזרו בפחות מרביעית במשקין דרבנן, אבל ההיא דכריתות ודחגיגה דלטמא כלי היינו לתרומה או לקודש כדאי' בפ"ק דשבת [י"ד ע"ב] אילו פוסלין את התרומה הכלים שנטמאו במשקין ומפרש התם טעמא גזירה משום משקה דזב וזבה. ומהאי טעמא ראוי להחמיר אפי' בכל שהו. וקצת תימה דלא חשיב הך דסתם יינן ומשקה הזב דפ' דם הנדה [נ"ה ע"ב] ששיעורן ברביעית בהדי עשר רביעית דנזיר פ"ג מינין [ל"ח ע"א] חמש חיורתא וחמש סומקתא, דמילי דרבנן נמי חשיב דהא חשיב פסול גויה. ושמא כל טומאת משקין דרבנן דברביעית בכלל פסול גויה איתנהו.
הלכה כר' אליעזר. תימה דלקמן בשילהי פירקין [ל"ט ע"א] אמר רב גופיה חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת. ותירץ ר"ת דכולה שמעת' דהתם מיירא בישראל החשוד וגרע מגוי. וניחא השתא הא דמדקדק בשמעתין לפרושי היכי דמי חותם בתוך חותם, משום דאע"ג דהלכה כר"א נפקא מינה לענין ישראל החשוד. ומיהו לקמן בפ' בתרא [ע"ד ע"א] אמרי' דרבא כי שדר גולפי להרפניא צייר להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו. ופי' שם בקונטרס דהוי חותם בתוך חותם כדיסקיא ופיה למטה, דבסמוך משמע דרבא בעי חותם בתוך חותם. וקשה דכיון דגולפי ריקים היו ולא חיישי' אלא דילמא שדי בהו גוי חמרא תיסגי בחותם אחד לכ"ע, מידי דהוי אחומץ שלנו ביד גוים דלעיל דכיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. ושוב חזר בו רש"י והגיה בפי' בההיא דגולפי סחיף להו אפומייהו כופה אותם שוליהן למעלה ופיהם למטה, ולא משום חותם בתוך חותם שהרי לא היו נתונים בדיסקייא אלא על שולי הספינה או הקרון הם סדורין ומוקפין זה אצל זה וטח גביהן בטיט ומחברן יחד כדי שלא יוכל גוי לזוקפו וליתן לתוכן יין וחותם אחד הוא דאיכא. ובהלכות פסוקות של רב יהודאי גאון מוקי הך דחבית דלקמן בגוי. וגם בירושלמי משמע כן, דאייתי מילתיה דרב דחבי"ת אסור בחותם אחד גבי סוגיא דהכא משמע דכולהו בגוי מיירי. ולפי דבריהם קשיא דרב אדרב. וי"ל דדילמא היכא דישראל שולח לחבירו יין ואינו הולך שם להכיר חתמו וסתמו היא דבעינן חותם בתוך חותם, וכי אכשר ליה בחותם אחד היכא שהישראל עצמו שעשה החותם הולך ומכיר חתמו שעשה הוא עצמו. ולפי זה מיתוקמא שפיר מילתיה דרב אשי דלעיל וסוגיא דשמעתא דבעי חב"ח. וההיא דרבא בפ' בתרא כהלכתא, וכשאנו שולחין חביות של יין מעיר לעיר ביד גוי בלא חב"ח, מה שחותכין הברזות ועושין שוליים כפולים וסותמין פי הנקב ומקום הנחת המשפך יפה וחוזרין ותופרין עור מלמעלה במסמרים, שמא כי האי גונא חשיב חותם בתוך חותם. ורבינו יצחק ב"ר יהודה היה מחמיר בדבר, דיש לחלק בין חביות שלנו לחביות שלהן, דשלנו כיון דעשויין מנסרים של עץ יש לחוש שמא יתחוב סכין או מרצע דק בין נסר לנסר ומוציא ממנו יין. ויש מקיפין צירקילא מברזל את החבית על פני כולה משום חששא זו, והמחמיר תבא עליו ברכה.
חוץ מן היין. ר' אלעזר לטעמיה דקסבר בפ"ק דנדה [ח' ע"א] דבכולי תלמודא אין הלכה כר"א אלא בארבע. אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם. אפי' לרבנן כדמסיק והא דתנן לקמן [ס"א ע"ב] עד שיהא יושב ומשמר לאו למעוטי חב"ח. ותרויהו כרבנן. משמע ליה לתלמודא דמפתח וחותם דקתני בבריתא לאו תרויהו קאי בעי, אלא מפתח או חותם, מדלא קתני שני מפתחות או שני חותמות. סתומות מותרות. סתומות נמי פתוחות היו מתחלתן, אלא כיון דדעתו לסותמן מינטר נטר להו ממגע גוי כדי שיקנה ישראל ממנו.
<h2>דף לא:</h2>
חבית של יין ביד כותי. אם נפרש למעוטי ביד גוי (דלא) צריך לאוקמא כרבנן, דהא ר"א שרי בחותם אחד. ומשמע מכאן דשאר מילי כגון ציר ומורייס ביד גוי שרי בחותם אחד אפי' לרבנן. וקשה לאיכא דאמרי דלעיל דאמר ר' אלעזר הכל משתמר חב"ח אבל בחותם אחד לא, ושמא הכל דלעיל היינו בהנך מילי דחשיב בהדי יין לקמן [ל"ט ע"א] דאמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת אבל חמפ"ג חלתית מורייס פת גבינה מותר בחותם אחד. ובקונטרס פירש כן חבית של יין ביד כותי וכ"ש ביד גוי צריך הכרת חותם, וה"ה דביד גוי נמי אם מכיר חותמו וסתמו מותר.
אם מכיר חותמו. משמע שצריך שיכיר המשלח עצמו. ואומר ר"ת דאם משלח שולח אגרת ומודיע ענין החותם, כאילו הוא עצמו שם דמי. ושוב אמר ר"ת דהך ברייתא כרבנן, אבל ר"א לא חייש, כדמשמע לישנא לקמן בפ' בתרא [ס"ט ע"ב] דקאמר והשתא דקי"ל כר"א דלא חייש לזיופא, ולא קאמר דשרי בחותם אחד, משמע דלעולם לא חיישי' שמא זייף הגוי החותם. ומיהו לא מצינו שנחלקו ר"א וחכמים בהכי משמע הכא נמי דלא נקט מכיר חותמו וסתמו אלא למעוטי אם מכיר שנתקלקל החותם ביד הגוי.
מפני מה אסרו שכר של גוים. לקמן [ל"ה ע"ב] תנן אלו דברים של גוים אסורין באכילה ולא חשיב שכר לא במשנה ולא בבריתא. ושמא שוב גזרו עליו בימי האמוראים. ותימה למאן דאסר הכא שכר משום גילוי אמאי לא חשיב ליה במתני' כמו גבינת גוים דאיכא למאן דמפרש לקמן [ל"ה ע"א] משום גילוי, וי"ל משום דלא אסור אלא באתרא דמצלו מיא ואפי' באתרא דמצלו מיא אי שדו ביה כשותא הא אמרי' דאזיל מררא דכשותא וקלי ליה לזהרי'. וא"ת וכי מצלו מיא נמי הא אמרי' לעיל [ל' ע"א] דאמנקרותה קפדי וי"ל כיון שעושין מהן שכר אחרי כן ליכא קפידא דמנקורותא שמתיישב הכל בשולי החבית עם השמרים.
גזרה ישן אטו חדש. הא דלא משני הכי לקמן [ל"ה ע"א] גבי גבינה משום דגבינה מינכרא טפי לא שייך למגזר, ואעפ"כ לא החמירו כמו בפת דאסיר אפי' בבית ישראל משום חתנות. וצריך ליזהר בשכר שלא לשתות בבית גוי, ומיהו אם מתאכסן בבית הגוי ושלח בעיר לקנות שכר מן הגוים נראה דחשיב כבית ישראל. אי נמי דוקא בחנות שהכל מצוין שם אסור בשאר בתי גוים שרי. ודבש של גוים דשרי, [היינו] משקה שקורין מייט בל"ע כדמוכח בשילהי פירקין [ל"ט ע"ב] דבש למאי ניחוש (למאי ניחוש) לה, דהיינו במשקה שעושין מדבש כדקאמר התם אי משום בישולי גוים נאכל כמו שהיא חי הוא, ולא שייך להחמיר בו משום חתנות כמו בשכר, ולא משום גילוי דדילמא לא מצלו מיא או נותנין בו כשותא. וא"ת ושכר שעורים ליתסר משום בשולי גוים כמו שלקות דאי משום דחזי לכוס כדשרינן לקמן [ל"ז ע"ב] חמין וקליות, הא אסרי' לקמן [ל"ח ע"א] דייסא משום דאין נאכל כמו שהוא חי. י"ל דסבירא לן כאידך לישנא דרב דכל שאינו עולה על שלחן מלכים משום דאשכחן דר"י קסבר כוותיה לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ט ע"א] ובהחולץ [יבמות מ"ו ע"א].
איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו. בשבת פ' ר' עקיבא [פ"ו ע"ב] גבי שכבת זרע של ישראל במעי גויה אמרי' דישראל חביל גופייהו טפי מגוים משום דישראל דייגי במצות. וי"ל דלענין אצולי מזיהרא לא מהני חביל גופייהו דדייגי במצות כמו חביל גופא דאכילת שרצים.
<h2>דף לב.</h2>
דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. צריך ליזהר עכשיו בשכר ודבש של גוים במקום דשכיחי דמערב בהו דורדיא דהא דשרי הכא מאוצר משום דמסרא סרי היינו כשעושין להתקיים ימים רבים אבל העושין ומוכרין לאלתר אין זה מאוצר. ומי תותים שקורין מוריש בלע"ז אין מערבין יין בחבית משום דמיסרא סרי ואי חזי ליה ישראל כשמשכו מן החבית שרי, אבל אי לא חזי והביא לו הגוי מביתו אסור שמא עירב בו יין אבל בשכר אם הביא לו [מביתו] לא חיישינן משום דיין ביוקר טפי משכר ולא חיישינן כדאמר לקמן [ל"ד ע"ב] קיסתא דמורייסא בלומא דחמרא בארבעה לומי, ואי משום דכונסין המי תותים והשכר בחביות שהיה בהן יין נסך אין לאסור דהא אמרי' לקמן [ל"ג ע"ב] דשרי למירמי ביה מיא ושכרא.
רוצה בקיומו ע"י דבר אחר שרי או אסור. מקנקנים של גוים דמתני' ויין של ישראל כנוס בהן דאסר ר' מאיר בהנאה אין ראיה דאיסורו איסור הנאה איין של ישראל קאי הכנוס בהן ואפי' שאינו רוצה בקיומו אסור למכור הקנקנים לגוים כדקתני מתני' דמעלו לכנוס לתוכן יין מחמת בליעתן אבל לסמוך בהן כרעי המטה לא מהני יין נסך הבלוע בהן, ואפי' לא חייש הגוי בבליעת היין שבו מ"מ רוצה בקיומו לצורך יין דלכנוס בו יין קוניהו הגוי ולא... בקיומו אלא להשתמש בו תשמישים אחרים. ולמאן דאסר צריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש שבעולם בכלים הבלועים מחמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר וקי"ל כמאן דאסר. [וקשה] דהכא אמרי' הילכתא כמאן דאסר, ולקמן שרי' קנקנים של גוים למירמי בהו מיא ושיכרא מאי שנא מלסמוך בהן כרעי המטה. ואית ספרים דגרסי בתר שינוייא דרבא ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י ד"א מאי שנא מקנקנים דשרי התם ליתיה לאיסוריה בעיניה אבל הכא איתיה לאיסוריה בעיניה דלא אסר רוצה בקיומו אלא בחרס הדרייני דחשיב לאיסורא בעיניה.
אבל בנו מודה ליה. והא דאסר רשב"ג לעשות מהן שטוחין לחמור משמיה דר' יהושע בן קפוסאי קאמר וליה לא סבירא ליה. אי נמי [האי בנו] ר' חנינא ב"ג היה דבפ"ק דנדה [ח' ע"ב], והא דקאמר רשב"ג בסוטה [מ"ט ע"ב] עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי ג' מאות ילדים היו בבית אבא ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא ההיא ר"ש בנו של ר"ג הזקן היה אבל דנדה אחיו של רשב"ג אביו של רבינו הקדוש היה ולהכי קאמר התם דר' אילעא קשיש מיניה טובא.
<h2>דף לב:</h2>
דלא כר' אליעזר. הא דלא דייק הכי גבי עורות לבובים וגבינת בית אינייקי [לעיל כ"ט ע"ב] הא שאר עורות ושאר גבינות שרו דלא כר"א, משום דר"א מודה דלא אמרי' סתם מחשבת נכרי לע"ז אלא כששוחטין בהמה או נוחרין שכן דרכן לעשות לע"ז אבל כשעוקרין לא. והאי בשר הנכנס לע"ז דאסיר לר' אליעזר משום דאין דרך להכניס בשר לע"ז אלא מבהמה שחוטה.
ומני ר' יהודה בן בתירא הוא. רבנן לא פליגי אאיסור הנאה מדלא דייק הכי לעיל [כ"ט ע"ב] גבי יין דאמר יין מנלן ולא קאמר ר"י בן בתירא [הוא]. ועוד לקמן בפ' (כל הצלמים) [ר' ישמעאל נ' ע"א] דרשי' דתקרובת ע"ז אין לו בטילה עולמית מדאיתקיש למת וליכא מאן דפליג אלא משום דבעי כעין פנים. ומיהו בזה י"ל דסמיך אסיפא דאתיא כר' יהודה בן בתירא. אבל קשה מפ"ק דחולין [י"ג ע"ב] גבי הא דתנן שחיטת נכרי נבלה דדייק נבלה אין איסור הנאה לא דלא כר"א דילמא לעולם כר"א אלא דלית ליה הקישא דמתני' דהתם לחד לישנא דלא כר' יהודה בן בתירא, אלא ודאי דכ"ע אית להו הקישא לענין איסור הנאה ולענין טומאה הוא דפליגי. וי"ל דמשמע ליה ממתני' טומאה מדקתני מפני שהוא כזבחי מתים משמע דמטמא כמת, והא דמקשי רבנן לענין איסור טפי מלענין טומאה משום דכתיב ויאכלו זבחי מתים דמשמע לענין זה אקשיה רחמנא ולא לענין טומאה, ואפשר דגם רבנן לא פליגי אלא בטומאת אהל אבל מודו דמטמא כשרץ כדאשכחן לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ב ע"א] דבעי ר' יוחנן תקרובת ע"ז של אוכלין מהו. ובפסחים בסוף אלו דברים [ע"ג ע"א] גבי תיקן להוציאו מידי נבלה דקאמר השוחט בשבת בחוץ לע"ז מה תיקן משמע דמטמא אפי' במשא כנבלה, ומשמע אפי' לרבנן מדלא נקט ר' יהודה בן בתירא דדוקא טומאת אהל לא רצו להחמיר ולענין טומאת אהל הוא מזכיר ר' יהודה בן בתירא בפ"ק דחולין [י"ג ע"ב] וכן לקמן בפ' כל הצלמים [מ"ח ע"ב] גבי לא יעבור תחתיה ואפי' בכעין פנים לית להו לרבנן טומאת אהל כלל ובפ"ק דחולין [י"ג ע"ב] הארכתי.
<h2>דף לג.</h2>
ישראל ההולך ליריד כו'. לא קשה מההיא דפ"ק [י"ב ע"ב] דמעוטרות כדפי' התם. דמי ע"ז איכא בהדיה. הא דשרי לקמן בפ' בתרא [ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי ל"ק מידי כדפי' בפ"ק [י"ב ע"א].
ת"ר נודות הגוים גרודים חדשים מותרין ישנים מזופפין אסורין. כך כתב בספרים כאן גבי נודות ולקמן גבי קנקנים, ופ"ה נודות של עור גרודים שאין בהן זפת חדשים מותרין דבכניסת [יין זמן] מועט לא בלע עור, ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר, ישנים ומזופפין כלומר ישנים וכן מזופפין אסורין, ישנים איידי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור, מזופפין אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל. ולפירושו אין שיעור לדבר בכמה איקרי חדשים ובכמה איקרי ישנים. וזהו דוחק לומר דבחדא זימנא מיקרי חדשים ובתרי זימני מיקרי ישנים. ועוד דבריתא דקנקנים דלקמן לא יתכן לפרש כן שהרי פ"ה דחרס אפי' בחדא זימנא משום דבלע טפי וקנקנים פ"ה שהן של חרס, ועוד דקנקנים חשיבי לקמן בשילהי מסכתין [ע"ד ע"ב] מכניסו לקיום ואמרי' עלה דכל שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה, ולא מסתבר לומר הא דחשיבי קנקנים מכניסו לקיום היינו במזופפין אבל שאינן מזופפין לא, דלא משמע הכי כלל דמדקתני התם בסיפא דבריתא של עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין ואם היו מזופפין אסורים מכלל דעד השתא לא מיירי במזופפין כלל. ועוד קשה לפ"ה אהא דאמרי' לקמן בשמעתא דבי פרזק רופילא אנס הנהו כובי דפומבידיתא רמא בהו חמרא אהדרינהו ניהלייהו דאסיק דדבר שאין מכניסו לקיום משכשכן במים ומותר, ודוחק הוא לומר שלא הניח בו יין אלא פ"א דבכלי חרס פ"ה דבלעי טפי ובחדא זימנא בלע. [ועוד קשה] דבפ' בתרא דאסור משום דמכניס לקיום [גזרו אפי' לפי שעה. ואפשר לומר] דלא אסרי' [אפי' לפי שעה] מטעם מכניסו לקיום אלא בכלי חרס ול"ק ההיא דפ' בתרא דכלי חרס בעי ניגוב אהא דלקמן משכשכן במים ומותרין כיון דאינו מכניסו לקיום דתרתי בעינן אבל [בשאר כלים אפי'] מכניסו לקיום לא אסרי לפי שעה אלא אם נשתמש בהן יין נסך זמן מרובה. מיהו לא יתכן כלל דבכל הכלים יש לאסור לפי שעה מטעם דכל מה שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בה רבנן. ועוד לא מיתרצה בריתא דקנקנים דלקמן מפרזק דבי רופילא.
ונראה לר"ת גירסת התוספתא דמיתניא התם הך דנודות [וקנקנים] ומחלק התם בין נודות וקנקנים והכי איתא התם נודות הגוים גרודים מותרין חדשים זפותין אסורין גוי רובבן ועובדן כו' והדר [קתני] קנקנים הגוים חדשות מותרות ישנות וזפופות אסורות ושכנס בה גוי מים ישראל מותר להכניס לתוכה יין ושכנס בה [גוי] יין ישראל ממלא אותה ג' ימים מעת לעת וכונס לתוכה יין ואינו חושש. ושכנס בה הגוי יין וישראל ציר או מורייס מותר ישראל להכניס לתוכה יין. וה"פ נודות הגוים גרודים שאין בהן זפת מותרין אפי' ישנים דכיון דאין מכניסו לקיום משכשכן במים ומותר כדלקמן בשמעתין ואפי' היה בהן זפת אלא שנקלף סגי בשיכשוך כאלו לא היה בו זפת מעולם כדמוכח בפ' בתרא דפריך מההיא דאע"פ שקילף את הזפת חדשים זפותים אסורין אפי' חדשים זפותין שלא [היה] בהן יין מעולם, אפ"ה אסורין דלא מינכרא מילתא [מפני הזפת]. ואע"ג דאין מכניסו לקיום בעו עירוי משום דזפת בלע בחד זימנא ולא משום יין הנתון בשעת זפיתה דהא איכא למ"ד דהוי כזורק מים לטיט. ובריתא דקנקנים ה"פ חדשות מותרות שלא היה בהן יין מעולם דאם איתא דרמו בהו חמרא אפי' חדא זימנא היה מינכר מילתא כיון דאינו מזופפות. ישנות או זפותות אסורות. פי' אפי' בחד זימנא מיקרי ישנות ואם הם זפופות אע"ג דנראות כחדשות שלא היה בהן יין מעולם אסורות, דזפופות לא מינכר אי הוי בהו חמרא או לא. ור"ת פי' דקנקנים מיתסרי משום יין של שעת זפיתה ודוקא בנודות משום זוהמא דעור הוי כזורק אבן לטיט אבל קנקנים של חרס לא. ועל חנם דחק. ושמא לא הוזקק לומר כן מכח סוגיא דשמעתין הלא היו לאסור קנקנים שלנו שזפתן גוי משום יין של שעת זפיתה. ומיהו עכשיו אין רגילות לתת יין בשעת זפיתה ואפשר דדידהו דהוו רגילי למירמי חמרא בשעת זפיתה לא ידיע בין חדשות לישנות אבל לדידן דלא רגילי למירמי חמרא בשעת זפיתה מינכר דאם איתא דרמא בהו חמרא היה מריח ריח יין.
ורבינו אליהו היה מתיר יושט"ש וקני"ש שלנו בשכשוך אפי' זפופות, והנה מפרש נודות וקנקנים דשמעתין דתרויהו מכניסן לקיום דקתני גבי קנקנים כמו גבי נודות דחדשים שלא היה בהן יין גרודים דלית בהו זפת שרו דאי רמא בהו חמרא מידע ידיע, ישנים או זפותים אסורין דלא ידיע. ישנים מתסרו כיון דמכניסו לקיום ולקמן דקאמר ה"מ נודות אבל קנקנים לא אינו משום דאינו מכניסו לקיום [אלא דנודות דאע"ג דמכניסו לקיום] לא בליעי כמו קנקנים של חרס. והא דלא עריב נודות וקנקנים בהדי הדדי אלא תני כל חד וחד באנפי נפשה לפי שאין סיום הברייתא שוה. ובה"ג לא משמע כן דגרס לקמן סבר רב אחא למימר ה"מ נודות שאין מכניסן לקיום אבל קנקנים דמכניסן לקיום לא. והקדמונים היו נוהגין להתיר בשכשוך יושט"ש וקאנ"ש שלנו הזפופות. והיה אומר ר"ת טעם להמנהג דדילמא נוד של עור איידי דרכיך בלע ומיתסר ע"י הזפת, וגת ומחץ ומשפך דפ' בתרא [ע"ד ע"ב] דעיקרן ליין עשויין וכלי הגת הן יש להחמיר ע"י זפיתה טפי משאר כלים שאינן של עור ומיוחדין לכל משקין ומביא ראיה מהא דאמרי' בשילהי מכילתין [שם] גבי מעצרתא דהוה שיעא דאי לאו משום דחזי בה פילי הוה שרי לה בניגוב אע"ג דמזופפת ואם איתא דזפת בלעא לא הוי שרי בנגוב אלא בעירוי דאין הניגוב מפליט ואינו מסיר אלא מה שנראה מבחוץ. וכל היכא דתנן גבי גת נגוב שרי בשאר כלים שכשוך, כי ההיא דגת והמחץ והמשפך שאינן מזופפין מנגבן ושאר כלים שרי בהדחה. ומיהו יש לדחות דהתם פ"ה דגת של אבן אין מזפפין אותה אלא זפיתה קלישא ומועטת דהא בשל עץ תנן ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת דשל עץ רגילות לזפת יותר. וכלי עץ שלנו יש לאסור לפי שיש בהן זפת הרבה ואית בהו נמי פילי טובא. ובירושלמי [פ"ב ה"ד] גרסי' קנקני גוים חדשות מותרות אע"ג שהן זפותות וישנות אסורות אע"פ שאינו זפופות והכא את אמר מותרות והכא את אמר זפותות אסורות א"ר אבהו אני (אמרתי) [עמדתי] על זיפתן של קנקנים ואינן נותנין לתוכן חומץ בשעה שזופתין אותן והדר א"ר אבא כשהלך ר"ע לזיפורין אתון שאלין ליה קנקנים מה היא טהרתן אמר מזו למדתי עליהן מה אם בשעה שאינן מזופפות את אמר מותרות בשעה שהן זפופות ונקלפה זפתן לכ"ש וכשבאתי אצל חבריי אמרו לי על ידי זפת הן בולעות, ע"כ ירושלמי. ופליג אתלמוד שלנו דשרי התם חדשות אפי' מזופפות. משמע מתוך הירושלמי דזפת בלע ואין מועיל בו שכשוך וי"מ בדוחק ולא יתכן. והדר קאמר בירושלמי קנקנים זפותות ר' יוסי אמר אסורות ר' אמי אמר מותרות.
ור"ת פי' דין ארבעה כלים, וזה לשונו, שנינו בברייתא דאין מעמידין הדרדורין והרוקבאות של גוים כו' עד ולא הודו לו נודות של גוים וכו' עד אסור לעשות מהן שטיחין לחמור. ובתוספתא [פ"ה ה"ד] קתני בתרה נודות הגוים גרודים כו' קנקנים של גוים חדשים מותרים הרי למדנו דרדורים ורוקבאות נודות וקנקנים ד' ענינים, נ"ל דרדור של עץ ומביאין בו ענבים לגת כשפותחין אותו וגדול כדמוכח פט"ו דכלים [מ"א] גבי משנת כלי עץ. ובתו"כ בויהי ביום השמיני [פ"ו] דממעט כלי חרס מחזיק מ' סאה מטומאה ומרבה דרדור מחזיק מ' סאה לטומאה דמיטלטל ע"י עגלה ויש בענינו בפ' א"ר עקיבא [שבת פ"ד ע"א] גבי מיטלטל ע"י שוורים ומכניסו לקיום כחביות שלנו. ומיהו לא הוי לקיום כקנקנים דלא פליג ר"ג בקנקנים. רוקביות של עור ומבושל וקשה וגדול והוא תרגום של חמת [בראשית כ"א] דמתרגמינן רוקבא והוא גדול מדמני ליה גבי דרדורים. ואמרי' בפ' השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א] כחמת בת ט' קבין והוא ארוך מדמדמי ליה התם בהשוכר. וקשה כעץ מדשבקה תנא לרוקבאות דאיירי בהו ונקט נודות שהן של עור כמו כן ואוסר לעשות מהן שטיחין, ש"מ דחמת היינו ריקבא קשה. ונוד רך כעין שעושין במלכותינו וכורכין אותו כמו מטלית ור' אמי ורב אסי בבלאי חמתות קשין והיו אוכלין כמו בכף ולא כמפה בפ' כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב], תדע דלא היה משום דעת קצרה כמו מפה דא"כ מאי קאמר להו ר' זירא לימור איהו לנפשיה ולא ליקרינהו טועים. ועוד שנינו [כלים פכ"ד מי"א] שלש חמתות הן שלשה תורמילים הן המקבלים כשיעור טמאים מדרס וקשין ליישב עליהם, וכן תרמל קשה כדתנן [שביעית פ"ב מ"ט] האפונין משיתרמלו פי' משהוקשו. נוד של עור וגדול כדאמרי' [ערובין ל"ז ע"ב] שמא יבקע הנוד גבי ק' לוג. ורך הוא, כדאמר שמא יתפרנו ע"ג נודו, ומשום הכי קתני גוי ריבבן ועובדן, כלומר מעמלן לפי שהם רכים וחמרא לעבורי זוהמת העור הרך ואזיל לאיבוד. אבל בדבר קשה כזיפות גת לא שייך אזיל לאיבוד ולא בקנקנים, כדאמרי' בשילהי ע"ז [ע"ד ע"ב] דבזפיתה דגת בעי ניגוב. קנקנים של חרס מכניסו לקיום כדאמרי' בשילהי ע"ז [שם]. הרי פירשתי לך דרדור וכל הנך שלא תטעה בין דרדור לשאר כלי עץ דדי להו בהדחה כעין קובי וחלתא דדיקולי דחייטי בחבלי דצורי דמדיחן ושרי [ע"ה ע"א]. ואפי' דרדורין נ"ל דסמכו קדמוני קדמונים שבצרפת שהיו מביאין בהן יין בבציר כשאינן זפותים בשל גוים, דסברי בשל סופרים הלך אחר המיקל. ומסקנא דשמעתא ואיבעית אימא גודא לחוד וגודע לחוד, ובן גודע העיד שהוא מותר בשתיה והודו לו. והכי הילכתא דשל סופרים הלך אחר המיקל, אבל האחרונים שבצרפת לא דקדקו בזה, ולא ידעו מאיזה טעם התירו, ויפה עשו שביטלוה. והני כלי עץ שלנו כמו כן קדמונים התירו. ואני ראיתי מעשים בכל יום מכלי עץ שלנו יושט"ש וקנ"ש העשויות מנסרים שמשתמשין בהן גוים ביין נסך שמשכשכן במים ומותרין אע"פ שהן זפותות. והיו מפרשים דנודות היו מכניסין לקיום, אבל כלי עץ שלנו אין מכניסין לקיום. ואני אסרתי עליהן, לפי שמצאתי בה"ג ה"מ נודות דאין מכניסו לקיום אבל קנקנים לא עכ"ל ר"ת. ושוב חזר בו והתיר קנקנים שלנו, כדפי' ממיעצרתא דשילהי מסכתין כלעיל.
כזורק מים לטיט. אין נראה להתיר מטעם זה דיו שעושין מיין נסך. האי דשדא חמרא לבי מילחי דישראל. פירש הקונטרס כלי מלא מלח. ותימה דמה ענין זה לזורק מים לטיט. ומפרש ר"ת דמיירי במקום עשיית המלח שמרתחין המים ועושין מלח. ואם יש בהן יין נשרף מחמת האש. ומ"מ פריך שפיר דלא אזיל לאיבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטלת היין, וגם עכשיו יש נוהגין לערב דם בשעת עשיית המלח כדי ללבנו ושרי מטעם דפרישית.
ה"מ נודות כו'. גירסת ה"ג פי' לעיל. קנקנים של גוים חדשים. גירסת התוספתא פי' לעיל. ולגירסת הספרים קשה מאי קא בעי לכתחלה או דיעבד. הא בהדיא קתני ישראל נותן לתוכו ציר ומורייס. אבל להתוספתא ניחא דקתני ושכנס בו גוי יין וישראל ציר או מורייס מותר ישראל להכניס לתוכה יין. ועוד לגירסת הספרים היכא איירי בבריתא כלל שיהא ציר שורף לענין שיהא מותר אחרי כן לכנוס יין.
<h2>דף לג:</h2>
בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי. לאו היינו ההוא דשרא מישחא בימי רב ושמואל כדלקמן [ל"ו ע"ב] וזה בן בנו היה. קינסא. גרע מהחזרת כבשן שניסק מבחוץ והזפת נושרת מבפנים וכבר נתלבן החרס. אבל קינסא דמסיק מבפנים לא מהני בנשירת הזפת. וכן חביות שלנו של עץ ואפילו נתן זפת מבחוץ ונתחממו מבפנים עד דנתר זיפתא דמחוץ אסור, דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו כדאמרי' בפ' כל שעה [פסחים ל' ע"ב] אפי' בכלי חרס כ"ש בשל עץ דחייס טפי פן ישרפו. ואין תקנה לחביות אלא בעירוי או בהגעלה, וצריך לפותחה ולהסיר שולי החבית ויערה מכלי ראשון על כל דף ודף, והנותנין רותחין דרך המשפך בחבית סתומה ומהפכין מצד זה לצד זה לאו שפיר עבדי. ור"ת מתיר כשפותח החבית משוליה ושופך לתוכה מכלי ראשון אפי' מגלגל אחרי כן החבית כדי שיעברו המים בכולה. ושמא יש להקל משום דתשמישן ע"י צונן, כדאמרי' גבי מאני דקוניא. ואשכחן בפ' בתרא [ע"ה ע"א] חולטן ברותחין או מולגן במי זתים, ושאר מילי בעו הגעלה.
הלכתא כמאן דאסר. [בעלמא] הלכתא כרבינא לקולא, כדאי' בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה] [חולין צ"ג ע"ב]. ולהכי איצטריך כאן לפסוק כמאן דאסר. כלי נתר. (היינו) [אינו] כלי נתר דפ"ק דשבת [ט"ז ע"א] דאמרי' כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה. ויש נתר אחר שכובסין בו בגדים כדתנן במס' נדה [ס"א ע"ב] ובשבת [פ"ט ע"ב] בהדי בורית.
פעם ראשון. פירש הקונטרס אי שתי בהו גוי פעם ראשון דכ"ע אסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים וכדאמרן. וקשה דהא בפ' בתרא [ע"ד ע"ב] משמע דקנקנים של חרס אי לאו דמכניסן לקיום הוו שרו בנגוב כגת ומחץ ומשפך לר' והנגוב אין מפליט את הבלוע אלא מה שנדבק מבחוץ. והדחה בשאר כלים במקום נגוב בגת. ומפרש ר"ת דמיירי בהדחה לאחר ששתה בו הגוי, דאם הדיחו ישראל במים פעם ראשון כ"ע לא פליגי. וכי האי גונא אשכחן בזבחים פ' התערובות [ע"ט ע"ב] בחרסן של זב דקאמר פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור, דמיירי שהשתין בו הזב והזבה ואח"כ הדיחוהו במים פעם ראשון ושני או שלישי כדמוכח התם. וגם כמדומה דבתרגום אחשורוש יש שהיה המן אומר אם זבוב נופל בכוס של ישראל מסלקו ושותיהו ואם המלך נגע בו זורק היין ולא עוד אלא שמדיחו ג"פ. ומיהו דילמא ה"מ בכוס של חרס וסתם כוסות שלהן של חרס היו אבל בשל עץ ושל כסף בחד זימנא סגי.
קוניא. כלי חרס המצופה באבר וקורין פלומ"ר. וקשה לר"ת דבפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ד ע"א] גבי בניין המזבח קתני מביא סיד וקוניא וזפת ולא קתני סיד ואבר, כדאשכחנא בכל דוכתא פתילה של אבר [סנהדרין נ"ב ע"א], לאתויי אבר מעיקרו [חולין ח' ע"א]. ועוד דקוניא הוי מבפנים כדמוכח בפ' אלו טרפות [שם מ"ז ע"ב] גבי בדיקת הריאה מייתי צעא דקוניא דמה מזיק חיפוי שבחוץ ליין שבפנים. ועוד מי חמיר מכלי שכולו של אבר. ועוד דפלומר שלנו אין רגילות לתת בהן צריף. ואומר ר"ת דקוניא היינו כלי של זכוכית דאע"ג דכלי זכוכית לא בלעי כלי הנעשה מה שעושין הזכוכית בלעי טפי.
<h2>דף לד.</h2>
שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. על ידי חזרת כבשונות יוצא, כדאי' בפ' דם חטאת [זבחים צ"ו ע"א]. אבל זהו נחשב ככלי חרס אחר שכך תחלת ברייתו ופנים חדשות באו לכאן כדפ' בפ' כל שעה [פסחים ל' ע"ב].
זה תשמישן בחמין כו'. בפ' בתרא דכתובות [ק"ז ע"א] דאמרי' הלכה כרב זביד במאני דקוניא, פי' שם בקונטרס, לעניין חמץ בפסח איירי. ולא יתכן כדמוכח כאן.
ר' עקיבא איקלע (לזינזק) [לגינזק]. בפ"ק דתענית [י"א ע"א] פירש בקונטרס דגרסי' מר עוקבא דר' עקיבא לא היה מסתפק ועוד מדלא קאמר ת"ר. ונראה דאין לחוש בזה, דבכמה דוכתי אשכחן עובדי דתנאי דלא קאמר ת"ר, דאשכחן ר' צדוק הוה ליה בוכרא במס' בכורות [ל"ו ע"א], ומעשה דבנו של ר' חנינא בן אנטיגנס, ושאר דוכתי טובא. ובירוש' דפירקין [פ"ב ה"ד] גרסי' ר' עקיבא אלא דגריס זיפרין במקום גינזיק.
מתענין לשעות. פי' הקונטרס כגון קיבל עליו תענית משש שעות ומעלה, מיהו לא טעם מתחלה כלום כל היום, אבל לא לשם תענית נתכוין בראשונה. וכן משמע בהדיא בפ"ק דתענית [י"א ע"ב] דאמר רב חסדא הא דאמרי' מתענין לשעות והוא דלא טעים כלל כל אותו היום א"ל אביי והא תענית מעלייתא הוא לא צריכא דקא אימלך אימלוכי. ותימה דהתם [שם י"ב ע"א] אמר שמואל כל תענית שלא קיבלו עליו מבעוד יום אינו תענית ואי יתיב דמיא למפוחא מלי זיקא. ומיהו אפשר דנדר הוא אע"פ שאינו מקבל עליו שכר תענית, וגם נקרא חוטא שציער עצמו. ואין לומר דהתם איירי לענין תפלת תענית דוקא, דהא משמע התם סוגיא דתענית דאי מתענין לשעות מתפלל תפילת תענית. עוד אמרי' התם בתר האי עובדא דר' עקיבא והילכתא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפילת תענית. ואין לפרש דאיירי במי שקיבל מאתמול להתענות עד חצות ובשהגיע חצות חזר וקיבל עד הלילה, דקבלה זו כמאן דליתא דמיא כיון דלא קיבל עד שקיעת החמה, כדאמר התם [שם] כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית. ויש לפרש כגון שאומר מאתמול שאם לא יאכל עד חצות יהא בתענית עד שתחשך. אי נמי י"ל דשמואל מיירי באדם שנדר תענית ולא בירר באיזה יום וכשבא יום אחד להתענות אי לא קבליה מאתמול אין יוצא בה ידי חובתו. ומעשה באדם אחד שעשה כמה תעניות בלא קבלה מאתמול. ואומר ר"ת שלא הפסיד תעניותיו, ולפי מה שפי' ניחא. ומיהו ר"ת לא מטעם זה אמר אלא משום דגמר בלבו להתענות אע"פ שלא הוציא בשפתיו, כדכתיב נדיב לב, כדדרשי' בפ"ג דשבועות [כ"ו ע"ב]. דהא דקאמר התם דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד היינו דוקא למעוטי שבועה דכתיב לבטא בשפתים ולא גמרי' מקדשים דכתיב מוצא שפתיך אע"ג דלאו דוקא, אבל בכל עניין נדר כגון צדקה ותענית בכלל נדיב לב, והא דבעי קבלה בתפלת מנחה היינו לכתחילה. ועוד אומר ר"ת דמבעוד יום דשמואל לאו דוקא וה"ה בלילה, ומיהו לא משמע כן מדקאמר רב במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה וראוי להחמיר ולקבל כל תעניותיו בתפלת המנחה בשומע תפלה. ובשבת לאחר שהתפלל תפלת המנחה קודם שעקר רגליו. ושקיעת החמה דגבי תענית נראה דהיינו צאת הכוכבים, אע"פ שיש כמה ענייני שקיעת החמה כדאמר בסוף במה מדליקין [שבת ל"ד ע"ב] ובזבחים [נ"ו ע"א] גבי דם שנפסל בשקיעת החמה, ואע"ג דאמרי' [פסחים נ"ד ע"ב] גבי ט' באב בין השמשות שלו מותר, ה"מ בעיולי יומא דתוספות בעלמא אבל אפוקי יומא לא שרינן. והמתענה בערב שבת שמא יש להקל, אע"ג דקי"ל בשילהי בכל מערבין [מ"א ע"ב] הלכה מתענה ומשלים, ועוד דמתענה ומשלים משמע היינו אם ירצה.
ואגב גררא אפרש הא דקאמר התם רב הונא במסכת תענית [י"א ע"ב] יחיד שקבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה כולו מתפלל תפלת תענית, פי' כדאמרי' בפ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] גבי תענית ערבית שחרית ומנחה אומר מעין המאורע בשומע תפלה ואפי' בתעניות (שאין) אוכלין מבעוד יום איירי והא מעמדות קתני התם. ועוד הביא בקונטרס במס' שבת [כ"ד ע"א] מתוספתא דתענית דקתני יש אוכל ושותה ומתפלל תפלת תענית, פי' לילה שלפני התענית. ויש שרוי בתענית ואינו מתפלל תפלת תענית, פי' ליל מחרתו אע"פ שעודנו בתענית. לן בתעניתו אינו מתפלל של תענית, פי' אפי' התענה הלילה. אר"י מאי קסביר רב הונא מיסבר קסבר אין מתענין לשעות. פי' דלילה שלימה כתענית לשעות חשובה או דילמא לעולם קסבר מתענין לשעות והמתענה לשעות אין מתפלל תפלת תענית, פי' דאי מתפלל תפלת תענית א"כ זה שהתענה כל הלילה היה לו להתפלל כמו כן שחרית תפילת תענית אע"פ שיאכל, דלא דמי יום שאחר הלילה ללילה שאחר היום דיום זה מלילה שעבר אבל לילה זה אינו מיום שעבר. ויש ספרים דגרסי' התם אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו שני ימים תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה כולו למחר מתפלל תפילת תענית. לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפילת תענית.
במה שימש משה כל שבעת ימי המילואים. פירש הקונטרס משה לא שימש בבגדי כהונה דכתיב לאהרן אחיך והוא היה זר אצלו ועל פי הדיבור שימש ולא הוזכרו בו בגדים. וכיוצא בו אשכחן בזבחים פ' טבול יום [ק"ב ע"א] גבי נגעים דאמר אהרן ובניו כתובין בפרשה. וקשה דלמ"ד התם דמשה כהן גדול היה ושמש בכהונה גדולה כל ארבעים שנה הוה ליה למיבעי כל ארבעים שנה. ועוד דבכהונה גדולה משמע בשמונה בגדים ככהן גדול. וה"ר יעקב מאורליניש פי' דז' ימי המילואים שהיה משה מעמיד המשכן ומפרקו היה כמו במה ואין בגדי כהונה בבמה כדאמרי' בפ' בתרא דזבחים [קי"ט ע"ב]. ולא יתכן פי' זה, דהא חטאת הוה במילואים, ואי חשיב כבמה הא אין חטאת בבמה. ונראה לפרש משום דלא נתקדשו בגדי כהונה עד אחר ז' ימי המילואים.
שאין בו אימרא. כמו על הגס ועל האימרא דפ' האורג [שבת ק"ה ע"א] שהאימרא מן הבגד עצמו, ופעמים שאינו מן הבגד כגון אמריות של ארגמן דבנגעים [פי"א מ"י]. ושמא לפי שיהא ניכר חדש נעשה כן דבעי שלא נשתמש בו הדיוט, כדאמרי' גבי אש בפ' פרת חטאת [זבחים קט"ז ע"ב] לפיכך עשאוהו משונה משאר חלוקים. החרצנין והזגין. פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בנזיר בפ' ג' מינין [ל"ד ע"ב] דתנן אלו הן חרצן ואלו הן זגין כו'.
האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שריא. בארץ אשכנז רגילין הגוים להחמיץ עיסתן בעפר של שמרים שנתייבשו אותם בתנור. והתיר ה"ר אפרים הלחם דכיון שנתייבשו ונעשה עפר והוי כבתר תריסר ירחי שתא דשריא. ור"ת היה אוסר, דהא דשרי הכא בתר תריסר ירחי שתא הוא דוקא שמרים שנתמדו שהיו רגילין לעשות מהן תמד, כדמוכח בפ' המוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"ב], ובפ' אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"ב] הא בדרווקא הא בדפורצני. והשקין שנותנין בהן נקראין רווקי. ואותן שמרים שעומדין לתמד נקראים שמרים, כדאמר בפ' המפקיד [ב"מ מ' ע"ב] האיכא גולפי ושמריא. ובלשון מקרא נקרא הכל שמרים כדכתיב [ישעי' כ"ה] שמרים מזוקקים. אך שמריה ימצו ישתו [תהלים ע"ה]. והתרגום של כתובים מתרגם שמרים דורדייתא. והיינו דכתיב ימצו, כלומר אפי' התמצית ישתו.
<h2>דף לד:</h2>
מורייס אומן. של גוי אומן מורייס לא עבדי מדגים טמאים. ומשום חמרא אסרינן לה ואומן לא רמי ביה חמרא, כדמפרש ואזיל דאיידי דנפיש שומניה פעם ראשון ושני מקלקל ליה חמרא כך פי' הקונטרס. והא דפליגי במתני' [כ"ט ע"ב] ר"מ ורבנן לעניין איסור הנאה, היינו במורייס דלאו אומן. אי נמי בשל אומן ובפעם שלישי דרמי ביה חמרא, והא דלא אסרי רבנן בהנאה, לקמן בפירקין [ל"ח ע"ב] מפרש טעם משום דלעבורי זוהמא עבדי ולאו למתוקי טעמא. ומורייס דאתא לנמלא דעכו, של אומן היה ופעם ראשון ושני ומינכר שפיר בין האי להאי.
קיסתא דמורייסא בלומא. משמע הכא דכל היכא דאית ליה פסידא לגוי לא חיישי' לאיחלופי. ועובדא [דפ"ק י"ב ע"א] ישראל וגוי ששופתין שתי קדרות לאביי דאמר אי הוה ישראל מהדר אפיה לא הוה חיישינן דילמא שדי גוי נבלה בקדרה, דמשמע הא אי נפיק לברא חיישי' התם דלמא מחליף חתיכה של נבילה בחתיכה של כשרה קאמר [ו]עובדא דצדוקין דר"ה [כ"ב ע"ב] ששכרו עידי שקר להטעות את ישראל, התם עביד לאחזוקי שיקרייהו.
אי אמרת רוב איכא מיעוט. והא דלא גזר ר' מאיר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר לקמן בריש כל הצלמים [מ' ע"ב]. שאני הכא דבבית אינייקי גופיה לא מיתסר אלא משום מיעוט, והא דלא אסרינן בשאר מקומות, משום דמכל מין ומין של כל בהמות רגילין ליקח לתקרובת, היינו טעמא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא. וא"ת הכא נמי מיעוטא דמיעוטא הוא דהעמד כל בהמות בחזקתן שאינו לע"ז, וכיון דאיכא רובה וחזקה הוה ליה מיעוטא דמיעוטא, כדמשמע בפ' בתרא דיבמות [קי"ט ע"ב] היתה לה חמות אינה חוששת. וי"ל דהתם נמי זימנין דחיישי' כדקתני יצאה מלאה חוששת, דכיון דאיכא ריעותא קצת שהיא מעוברת, אע"ג דאיכא רובה וחזקה חייש ר' מאיר להנך קיבות העומדות לפניו דלאחר שחיטה דקיימן בספק ע"ז, כיצאה מליאה דהתם חשיבה.
הא את הוא דשרית. סבור היה ר' שמעון בן אליקים דהא דקאמר רשב"ל שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לע"ז לא שתהא שחיטה לשם ע"ז אלא שוחטין על מנת לזרוק קאמר, שכך היה דרכם, כדאשכחן בשילהי פ"ב דחולין [ל"ט ע"ב] בהנהו טייעי דיהבי דינרי לטבחי ישראל ואמרו להו דמא ותרבא לדידן ובישרא לדידכו. ושמא מ"ה קמשני רשב"ל באומר בגמר זביחה הוא עובדה משום דלא היה דרכם לעובדה אלא בסוף שחיטה קרוב לזריקה. ומיהו ברש"י פי' דרשב"ל לטעמיה דאמר במרובה [ב"ק ע"ב ע"א] ובפ"ב דחולין [כ"ט ע"ב] אינה לשחיטה אלא לבסוף. רשב"ל אמר מותרת. אפי' באכילה קאמר ולא חשיב משומד לע"ז דאסור כדפר' לעיל [כ"ו ע"א] גבי מין.
אמר רבא תרויהו תננהו. בניחותא קאמר כאן אף אנן נמי תניינא, אבל ההיא דפ' בהמה המקשה [חולין ע"א ע"ב] גבי טומאה בלועה וטהרה בלועה, בלשון קושיא כלומר מאי קמ"ל תנינא. וההיא דסוף כיצד מעברין [ערובין ס' ע"ב] גבי כלתה מדתו בחצי העיר יש לפרש הכי.
<h2>דף לה.</h2>
משום ניקור. חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו מפרש בשילהי פירקין [ל"ט ע"ב] משום דחיישי' לבהמה טמאה, ותימה תיפוק לי' לר' יהושע ב"ל משום ניקור. ונראה דקסבר דחלב נמי משום ניקור כדאי' בהדיא בירושלמי דפ"ק דשבת [ה"ד] דגרסי' התם א"ר ירמי' חלב הגוי למה הוא אסור משום תערובת בהמה טמאה ותני כן עומד ישראל בעדר והגוי חולב מביא לו ואינו חושש, ר' בא בשם ר' יהודה ר' סימון בשם ר' יהושע ב"ל חלב הגוי למה הוא אסור משום גילוי ויעמיד אמר רב שמואל ב"ר יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים ותני כן שלשה אריסים הן אחד צף ואחד שוקע ואחד (עומד) [עשוי] שבכה ועומד מלמעלן וההיא בריתא דירושלמי היינו ההיא דסוף פירקין [ל"ט ע"ב]. ואין להקשות מדפריך עלה לקמן אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא, דאפי' לר' יהושע ב"ל דחייש לניקור ליכא למיחש הכא כל זמן שהוא בידו שעומד בעדר וחולב. ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אפי' לר' יהושע ב"ל יש לאסור. ונפקא מינה בפלוגתייהו דלמאן דאמר משום גילוי שרי ביבשה. וא"ת אי משום גילוי ליעבריה לחלב במסננת ולשתרי. וי"ל דאין מסננת מועלת היכא דטרפו כדמוכח בהגוזל בתרא [ב"ק קט"ו ע"ב].
יבשה תשתרי. לעיל [ל"א ע"ב] גבי שכר משני גזרה ישן אטו חדש, אבל בגבינה דמינכר לא שייך למיגזר.
לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי חלב. פי' הקונטרס וחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור דילמא עריב ביה דבר טמא, ולפי דבריו הוה ר' ירמי' לטעמיה דמפרש בירושלמי [פ"ב ה"ח] משום תערובת בהמה טמאה. והשתא גרסי' אלא א"ר ירמי' כיון דהדר ביה מטעם דניקור וברוב הספרים ל"ג אלא. ועוד קשה לר"ת דבסמוך אמרי' חלב למאי ניחוש אי משום חלופי טהור חיוור טמא ירוק אי משום ערובי נוקים טהור קאי טמא לא קאי, א"כ בחלב דבעי גוי לגבינה ליכא למיחש, דכיון דטמא אינו עומד ודאי לא עירב, וליכא למיחש דילמא מעיקרא בעי ליה לאכילה ואח"כ נמלך לגבינה. ומפרש ר"ת דר' ירמי' אליבא דר' יהושע ב"ל קאמר דחיישי' לארס בציחצוחי חלב שבין הנקבים, כדמשני בירושלמי בפ"ק דשבת [ה"ד] שכתוב לעיל ואפי' ביבשה איכא למיחש וכן משמע בפירוש ר"ח שכתב אגב איטפא קאי ביה זיהרא. ואומר ר"ת דלא אשכחן טעם לאסור עכשיו גבינות הגוים, דבסדר תנאים ואמוראים פוסק דהלכה כר' יהושע ב"ל בכל מקום, ואפי' לגבי ר' יוחנן אומר ר"ת דהלכה כמותו כדמוכח בריש בני העיר [מגילה כ"ז ע"א], דקאמר כוותיה דרב פפי מסתברא דא"ר יהושע ב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, אע"ג דר' יוחנן פליג עליה התם חשיב לר' יהושע ב"ל עיקר, ואע"ג דפליג עליה הכא שמואל הא קי"ל בפ' מי שהוציאו [ערובין מ"ז ע"ב] דליתא לדשמואל מקמי דר' יוחנן וכ"ש מקמי דר' יהושע ב"ל, ורב אדא דהכא לאו היינו ההיא דתלמידו דרבא (דבב' בת') [דבתרא] הוא, אלא היינו שבימי רב מדקבע למילתיה מקמי דרב חסדא, וכיון דטעמא משום ניקור האידנא לא חיישינן לפי שאין נחשים מצויין בינינו ולא גזור אלא במקום שהנחשים מצויין. ועוד האידנא דדשו בה רבים כ"ע שומר פתאים ה'. כדאי' בריש הערל [יבמות ע"ב ע"א] גבי יומא דעיבא ויומא דשותא דלא מהלינן ולא מסוברינן. מיהו אין לסמוך על זה דגבינות במנין הואי כדאמר לעיל גזרה חדשה ואע"פ שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו, כדמוכח בפ"ק דביצה [ה' ע"א] מדכתיב שובו לכם לאהליכם.
לפי שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. וא"ת מה לו להזכיר נבלה אפי' בשחוטה איכא איסור בשר בחלב, וי"ל דדרך בישול איסור תורה, וצונן מדרבנן ולא הוה מחמירין מספק, והאי טעמא נמי לא פריך תיתסר בהנאה משום בשר בחלב כדפריך אשאר אמוראי.
הא קיבה גופא שריא ומי אמר שמואל הכי כו'. ממתני' לא הוה מצי להקשות דאיכא טעמא אחרינא בסוף כל הבשר (ומצי למימר שינקה מן הנבלה) ולכך הוזקק לאקשויי מדשמואל אדשמואל. ולא מצי לשנויי דקיבה גופא שריא בקרוש שבה אבל חלב צלול שבקיבה אסור כמו שמחלק ר"ת בין צלול שבה לקרוש שבה כדפי' לעיל [ל"ד ע"ב], דא"כ ל"ל למיתלי בעור ליתלי בצלול. ומיהו אי צלול אין ראוי להעמיד לא מצי למימר הכי, ושמא ניחא ליה לשנויי האמת כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה.
<h2>דף לה:</h2>
מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה. תימה אי חיישינן לערלה א"כ כל פירות הגוים ליתסרו. וי"ל דגבי גבינה חשו טפי משום דשרף מעלי להעמדה. מיהו קשה א"כ בחוצה לארץ לשתרי דזימנין מעמידין בשרף ערלה וזימנין בשאר דברים כגון קיבות וכיוצא בהן, וספק ערלה בחו"ל מותר, כדאי' בספ"ק דקדושין [ל"ח ע"ב].
והפת והשמן. ותימה ל"ל למיתני פת ושלקות אטו פת מי לא הוי בכלל שלקות. ואומר ר"ת דשתי גזרות היו דפת היא מי"ח דבר כדאי' בגמ' [ל"ו ע"א] ואי חדא גזרה היא היכי טעי תלמודא בגמ' למימר דשלקות דאוריתא נינהו, דבעי למידרשא מקראי מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה, והלא י"ח דבר ידועות היו וא"כ חסרי להו. אלא שלקות גזרה קדמונית היתה מקמי י"ח דבר, ולהכי טעי בה תלמודא. וכי גזור אשלקות לא רצו לגזור על הפת, לפי שאין יכולין לעמוד בה כל כך ואיכא דוחקא דציבורא טפי. ובכל דוכתא חשיבה תרי מילי פת ושלקות, כי ההיא דפ"ב דביצה [ט"ו ע"ב] את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל.
פת לא הותרה בב"ד. מסקנא דשמעתא דאסירא ואפי' מאן דשרי ה"מ בשדה אבל בעיר לא ואייבו דמנכית ואכיל אבי מצרי אמר להו רבה ואיתימא רב נחמן לא תישתעו מיניה דאייבו דאכיל נהמא דארמאי. ואין לנו ראיה להתיר מתלמוד שלנו על מה אנו סומכין לאכל פת של גוים, וסמכינן אהא דאמר בירושלמי בפירקין [ה"ח] ובפ"ק דשבת [ה"ד] פיתן ר' יעקב בר אחא בש"ר יונתן מהלכות עמעום היא. א"ר יוסי קושיתא קומי ר' יעקב בר אחא מהו מהלכות עמעום כן אנו אומרין מקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה או במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים מותרת ועמעמו עליה ואסרוה, א"ר מנא ויש עמעום לאסור ומסיק אלא כיני במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. ומ"מ מתוך מסקנת הירושלמי אין לנו סמך להתיר במקום שפת ישראל מצויה. ונראה שיש לסמוך משום דע"כ לא פשיט איסורו ברוב ישראל, מדקאמר [ל"ז ע"א] ר' שמלאי לר' יהודה נשיאה שהתיר את השמן אף בימינו תתיר את הפת א"כ קרו ליה בי דינא שריא, משמע דאי לאו הכי היה מתירו ואם איתא דפשיט איסורו אפי' יבא אלי' ובית דינו אין שומעין לו. ובמקומינו לא פשט דהא אוכלין פת של גוים ואין צריכין שום היתר דלא מיבעי' לן היתר אלא למקומות שפשט דכיון שקבול עליהו גזירה צריך מנין אחר להתירו. וראיה לדבר מהא דתנן בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"א] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ואמר עלה בירושלמי [פ"ב ה"ג] הא באכילה אסור מתני' במקום שלא נהגו לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים מותר אפי' באכילה, ש"מ דבמנהגא תליא מילתא, והיכא דנהוג נהוג. דלא מסתבר לפרש דבמקום שנהגו לאכול היינו במקום שאין פת ישראל מצויה, דלהא לא שייך למיקרי מנהג, שאין דבר זה תלוי במנהג. ועוד ראיה מדאמר בפ"ק דמכילתין בירושלמי [ה"ד] גבי יריד של ע"ז ר' יעקב זבן סנדלא מן ירודה דצור א"ל ר' יעקב בר אחא ואת מלוקחי יריד א"ל ואת לא לקחת גלוסקין מימיך א"ל שנייה היא דא"ר יוחנן לא אסרו דבר שהוא חיי נפש. ואי לצורך פועלים גוים היו קונין לא הוה קרי ליה חיי נפש. אלא במקום שנהגו לאכול הוו קיימי וזבין לנפשייהו ואכיל. ומיהו בשלקות אין להקל דגזרה קדמונית היתה כמו שמפרש ר"ת דמעיקרא ס"ד דתלמודא [ל"ז ע"ב] למידרשא מקרא, ואי מי"ח דבר הוה לא הוה טעי ומסיק, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכשעימעמו על הפת והתירו שלקות לא התירו דפשט איסורו בכל ישראל ואפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו. ומעשה בא לפני ר"ת בגוי ששלח דגים לישראל אפויים בעיסה שקורין פשטדא ואסר לו הדגים, והתיר לו הפת למי שאין נזהר על פת של גוים. אבל על הדגים אמר דהיינו שלקות ולא הותרו מעולם. ומחמת שהדגים נותנין טעם בפת אין לאסור, דלא מצינו שגזרו על [הטעם]. וכן המחמיר על עצמו שלא לאכול פת גוים אין צריך ליזהר על הטעם מידי דהוה אדמאי דאמרי' דגזורו אדמאי לא גזרו על תערובת דמאי כדאי' בפ"ק דחולין [ו' ע"א] וה"ה בבישולי גוים. מיהו אם היה שמנונית הדגים בעין על הפת אין להקל.
<h2>דף לו.</h2>
זליפתן. פירש הקונטרס פליטתן. ולפירושו כי פריך אטו כו"ע אוכלי טהרות נינהו, הוה ליה לאקשויי בלא פליטה תיפוק לי' משום נגיעה לענין טומאה. ונראה לפרש זליפתן היינו שפיכות השמן בתוך הכלים כמו זולף וגומר וגף דפ' מי שהפך [מו"ק י"א ע"ב] וכמו זילוף שבכל התלמוד.
א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי. שמואל לית ליה דשמן נאסר במנין. והא דקאמר אבימי נותאה דשמן מי"ח דבר משמיה דרב קאמר לה אבל שמואל סבר דלא במנין הוא. והא דקאסר במתני' משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור. ור' יהודה הנשיא שהתיר קסבר נו"ט לפגם מותר. והא דקא שריא מתני' דבש, מפרש בגמ' דאי משום געולי גוים נוט"ל מותר, שאני דבש דאפי' בנבלה בעין היה בדבש נוט"ל אבל שמן לא הוי טעם לפגם אלא משום דאין הכלי בן יומו, ואי איתיה לאיסורא בעיניה הוי טעמו בשמן לשבח כי האי גונא קסבר תנא דמתני' נוט"ל אסור. וכיוצא בהן אשכחן לקמן בפ' בתרא [ס"ח ע"א] דאפי' ר' מאיר דוקא נוט"ל שרי בסרוחה מעיקרא. ועוד יש לפרש דלעולם אית ליה לשמואל דשמן מי"ח דבר דאע"ג דנוט"ל לחודיה מותר גזרו עליו משום בנותיהן. והא דפריך שמואל לרב, משום דלשמואל ניחא למימר דלא פשט איסורו כדלקמן. אבל לרב צ"ל דדניאל גזר בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה. ואם איתא דלא פשט איסורו בעיר היאך היו מוסיפין לגזור אפי' בשדה. מיהו לפי הספרים דגרסי לגבי ר' יהודה הנשיא דקסבר נוט"ל מותר משמע לישנא דקסבר שמואל דמאן דאסר משום דקסבר נוט"ל אסור. וברוב ספרים ליתא, ואפי' איתיה יש ליישבו, וכן נראה מדאמר בירושלמי [פ"ב ה"ח] א"ל שמואל לרב אכול מישחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא ומטרח עלוי ואכל ואי לשמואל פליגי בנוט"ל אי שרי אי אסור אמאי כתב עליה זקן ממרא הא איכא פלוגתא דתנאי טובא [ס"ז ע"ב]. ויש לדקדק מכאן דסתם כליהן של גוים אינם בני יומן. וגם ר"ת פוסק כן בתשובה המתחלת "את קולך שמעתי ואירא". ועוד ראיה מהא דאמרי' לקמן [ל"ח ע"ב] גבי כוספן של גוים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר, ופריך והתניא אחד יורה גדולה ואחד יורה קטנה מותר, ומשני הא כמ"ד נוט"ל מותר. ופירש הקונטרס שהרי נתבטל שם האיסור מאתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדרה בת יומא דנו"ט לשבח הוא ואסור. עוד אמרי' בסוף פירקין [ל"ט ע"א] גבי קורט של חלתית דאסירא משום דמפסקי ליה בסכין של גוים ואגב חורפיה דחילתתא מחליא ליה והוי נו"ט לשבח. הא לאו הכי שרי, משום דלאו בן יומו. ועוד בסוף מכילתין [ע"ה ע"ב] גבי ליקח כלי תשמיש מן הגוים דאם נשתמש בהם עד שלא יגעיל מותר למאן דשרי נוט"ל דשמא לאו בן יומו הוא. והא דאמר בפ"ק דחולין [ח' ע"ב] בסכין של גוים רב אמר קולף התם בידוע שהוא בן יומו. וכן מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין היינו שידועין שהיו בני יומן. ועל זה סומכין לאכול פת של גוים אע"פ שמחממין המים בכליהן. וגם מתוך זה יש להתיר סכין של ישראל שנושאו עבדו גוי, הואיל והולך ובא בו ביום. ורבא דסוף מכילתין [ע"ד ע"ב] דהוה משדר גולפיה להרפניא וחתים להו, בדלא אזלי ואתי ביומיה.
ר' יהודה הנשיא. בן בנו של רבנו הקדוש היה. ואע"ג דלקמן אמרי' עלה ותני עלה רבותנו התירוה לינשא, לא בשביל שהוא תנא נקט ותני עלה. ומסתברא דרב קשיש מיניה, שהיה מתלמידיו של ר', ומיניה הוו מתחלי ברישא בפ' א' דיני ממונות [סנהדרין ל"ו ע"א] ונפקין זיקוקין [דנור] מפומיה לפומיה דר' ומפומיה דר' לפומיה דרב.
אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וא"ת היכי דמי, אי דפשט איסורו בכל ישראל אפי' גדול הימנו אין יכול לבטל, כדאמרי' בשמעתין גבי י"ח דבר דאפי' אליהו ובית דינו אין שומעין לו. ואי לא פשט איסורו בכל ישראל אפי' קטן יכול לבטל, כדאמר נמי הכא גבי שמן דר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט איסורו בכל ישראל. וי"ל דהא מפרש הכא וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, משמע מטעם דאיכא תרתי היה להם [כח] להתיר, דלא פשט וגם שלא היו יכולין לעמוד בה, אבל פשט ואין יכולין לעמוד או יכולין לעמוד ולא פשט, גדול יכול להתיר ולא קטן. הילכך י"ח דבר דפשט ויכולין לעמוד, אפי' גדול אין יכול להתיר. והא דאמרי' בפ' השולח [גיטין ל"ו ע"ב] גבי פרוסבול דגדול יכול להתיר ולא קטן, דילמא פשט ואין יכולין לעמוד או יכולין לעמוד ולא פשט. ומיהו אין משמע כן בירושלמי בפ"ק דשבת [ה"ד], דגרסי' התם ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ור' יהודה הנשיא וב"ד מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא ר' יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בש"ר אלעזר בר צדוק כך מקובלני שכל גזרה שב"ד גוזרין על הצבור ולא קבלו רוב עליהו אינה גזרה ובדקו ומצאו בגזרתו של שמן ולא קבלו רוב צבור עליהן. אלמא משמע דבהאי טעם לחוד סגי. ונראה לפרש דבמילתיה דאיסור והיתר כגון י"ח דבר אין יכול לבטל אפי' גדול כיון דפשט. אבל מילתא דממונא כגון פרוסבול וכיוצא בה כגון שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו [גיטין ל"ד ע"ב], ושיהא חולש מעותיו ללישכה [ערכין ל"ו ע"ב], גדול יכול לבטל ולא קטן. כמו שאמר שמואל [גיטין ל"ו ע"ב] אי איישר חילי יותר מהלל אבטלינה. וכן מוכח לישנא דקאמר בשמעתין הואיל ולא פשט איסורו, ולא קאמר הואיל ופשטו ברוב ישראל. ואפי' מילתא דאיסורא שלא תיקנו על מנת לפשוט בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא, כי ההיא דכחל בפ' כל הבשר [חולין ק"י ע"א] דרב איקלע לטוטלפוש דאמר בקעה מצא וגדר בה ואסר להו כחל. וכן כל הנך דבפ' תולין [שבת קל"ט ע"א] דשלחו ליה בני בשכר ללוי שאסר להן לפי שאינן בני תורה, וכיוצא בהן, אין קטן ממנו יכול להתיר אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומיהו קשה משמעתא קמייתא דמגילה [ב' ע"א] גבי חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה, ופריך מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנו ס"ד אנשי כנסת הגדולה ארבסר וחמיסר תקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקון אנשי כנסת הגדולה והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו כו'. והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד, ומילתא דאיסורא ולא ממונא, ואפ"ה גדול יכול לבטל. ובירושלמי פ"ק דשבת [ה"ד] ר"ג הנשיא ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים ר' יונתן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אתא ר' אבון רב יהודה בשם שמואל לא שנו אלא חוץ לי"ח דבר הא בתוך י"ח דבר אפי' גדול אין מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהם פי' דאמר התם לעיל תני ר' יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן למטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים. והשתא ניחא דכל דבר גדול יכול להתיר חוץ מי"ח דבר מפני שעמדו על נפשותיהם. ואע"ג דעמדו על נפשותם מאי דלא פשט כגון שמן אפי' קטן יכול לבטלו. והא דקאמר סמכו רבותינו אהא דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, לא מייתי ההיא טעמא אלא משום דלא תימא למה נמנו ר' יהודה נשיאה להתיר השמן אדרבה היה לו להמנות ולתקן שתפשוט איסורו בכל ישראל הואיל והראשונים נמנו עליו לאסרו, וזימנא דאמרי הכי דקמאי גזרו ולא קבילו מיניהו בתראי גזרו וקבילו מינייהו, כדאשכחן התם בפ"ק דשבת [י"ד ע"ב] טובא, ובפ"ק דחולין [ו' ע"א] גבי שחיטת כותיים. ולהכי קאמר שלא רצה להמנות לאסור, משום דחזא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
אנן לא דרשי' כו' פרשב"ם לא גזור על פת דפת בג לא פת ממש, אלא מיני לפתן כדכתיב ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים. אבל על היין ודאי גזר לדברי רב מכיון דכתיב בקרא. ואיכא לשנויי כדשני אשמן.
<h2>דף לו:</h2>
גניבא משמיה דרב אמר כולן משום ע"ז גזרו בהן. לכאורה בהא פליגי דגניבא סבר פיתן [ושמנן] משום יינן ויינן משום ייחוד בנותיהן וייחוד בנותיהן משום ע"ז. ובאלי סבר פתן ושמנן ויינן ובנותיהן נדות מעריסתן כולהו אטו אישות דרך חתנות או אטו פרהסיא דהוי דאוריתא. ולהכי פריך אגניבא בנותיהן דאוריתא הוא ולא פריך אבאלי. ותימה מי דוחקו לפרש כן דהאיכא שפיר לישב דבריהם דלא פליגי כלל, דמי דוחקו לפרש בנותיהן דקאמר באלי דהיינו שהן נידות מעריסתן, דילמא בייחוד בנותיהן איירי ומשום ע"ז. וי"ל דנראה לו דוחק לרב נחמן בר יצחק לומר כן, דכיון דגזור בית חשמונאי הבא על הגויה חייב משום נשג"א כדלקמן, ממילא מיתסרא ייחוד מגזרה דדוד, שכך ריהטא דשמעתא, אלא שדוחק במסקנא. וגניבא דקאמר ייחוד בנותיהן משום ע"ז, ולא קאמר משום ביאתן, דמשמע ליה דאי לאו משום ע"ז לא הוו עבדי הרחקה כולי האי. והא דחשיב חדא פיתן שמנן יינן ובנותיהן בפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] גבי י"ח בין למ"ד מעריסתן בין למ"ד ייחוד בנותיהן ניחא משום דלמד כולהו משום גזרת ביאה. וא"ת דרב נחמן קאמר הכא בנותיהן נידות מעריסתן בו ביום גזרו. והשתא למ"ד כותים גרי אריות הן למה [להו] למיגזר בלחודייהו הא כולהו גוים נינהו. ועוד קשה טפי לרבינא דאמר לקמן הילכך תינוקת גויה בת ג' שנים ויום אחד הואיל וראויה לביאה מטמיא נמי בזיבה. ובפ"ק דשבת [ט"ז ע"ב] מסקינן אליבא דר' יוסי אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו. ושמעי' ליה לר' יוסי במנחות בפ' ר' ישמעאל [ס"ו ע"ב] דאמר תורמין משל גוים על של כותים דגירי אריות הן. ואומר ר"ת דהחמירו בכותים לפי שמצויין אצל ישראל ונוהגין במקצת תורת ישראל וחשו טפי שלא יטמעו בהן ולכך חשיב נמי שתי גזרות אפי' למ"ד בתרויהו נדות מעריסתן דאי הוו גזרי בהאי לא הוה ילפינא אידך מיניה דיש דברים נמי דהקלו בכותים יותר מן הגוים דתינוק גוי מטמא בזיבה כדלקמן. ועל הכותים לא גזרו אלא משום חששא דבועלי נדות, כדתנן בפ' בנות כותים [נדה ל"א ע"ב]. ואע"ג דמתני' דהתם סברא גירי אמת הן, דלמא ה"ה למ"ד גירי אריות. וכן לענין יין נסך לא גזרו על יינם עד בימי ר' מאיר, כדאי' בפ"ק דחולין [ו' ע"א]. ואע"ג דר' מאיר סבר גירי אמת הן בפ' שור שנגח ד' [ב"ק ל"ח ע"ב], דילמא ל"ד, ה"ה למ"ד גירי אריות. וא"ת ומאי קשיא לי' בריש בנות כותים [נדה ל"א ע"ב] ואי דלא חזיין אפי' דידהו נמי, דילמא אע"ג דלא חזיין גזרו עליהם כמו למ"ד גירי אריות כמו שגזרו על הגוים דכך לי חזיין כמו לא חזיין דבני ישראל מטמאין בזיבה ולא גוים. וי"ל דע"כ מתני' דבנות כותים סברא גירי אמת הן, מדקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש מפני שטומאתן בספק.
דכתיב לא תתחתן בם. הקשה ר"ת הא האי קרא דגירות כתיב, כדמסקינן בפ' הערל [יבמות ע"ו ע"א] דבגיותן לית להו חתנות כי מיגיירי אית להו חתנות. ועוד הקשה לר' שמעון דמרבה כל המסירין ליתסרו כל גרים לבא בקהל. וכמו כן קשה בקידושין בסוף האומר [ס"ח ע"ב]. ואומר ר"ת דהכא והתם אסיפא דקרא מייתי דכתיב בתו לא תקח לבנך, דמיירי בגיות דלא תפסי קידושין, וכי יסיר אגיות קאי דשייכא הסרה. ואע"ג דלא מייתי הכא ובפ' האומר אלא רישיה דקרא, אשכחן כי האי גונא גבי בכורים בפ' בתרא דמכות. וכן לא יומתו אבות על בנים בפ"ק דברכות [ז' ע"א] דסמיך אאיש בחטאו דלא יומתו קאי אעדות.
אישות דרך חתנות. כמו פלגש. והא דאיצטריך קרא למישרי יפת תאר דרך זנות, משום פרהסיא איצטריך דהוי דאוריתא. ואע"ג דבצינעה לאו דאוריתא מ"מ שפיר קאמר [קדושין כ"א ע"ב] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע במלחמה דהוי בפרהסיא, ואע"ג דבצינעה מדאוריתא שרי. ולא קשיא מידי למ"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדפ' ביבמות [ט"ז ע"ב].
משום נשג"א. אבל משום זונה לא מחייב אפי' הוא כהן כדמפרש בשילהי אלו הן הנשרפין [סנהדרין פ"ב ע"א] דנשייהו לא (מפקדי) [מפקרי]. והקשה הר' משה מפונטייזא הא אמרי' בפ' הבא על יבמתו [ס"א ע"א] אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכ"ש גויה, וי"ל דכיון דכתיב זונה לא יקח לא מחייב משום זונה אלא א"כ יש בה ליקוחין כגון גיורת דתפסי בה קידושין אבל גויה לא. ועוד משמע קרא דמיירי בההיא דשריא לישראל ואסירא לכהן לאפוקי גויה דאסירא לישראל לתרווייהו. ומיהו קשה דבפ' כל האסורין [תמורה כ"ט ע"ב] קאמר רבא דכהן הבא על הגויה לוקה עליה משום זונה מדאורייתא. ודוחק הוא לאוקמי שמעת' דהכא כאביי. ועוד קשה דבפ' י' יוחסין [קדושין ע"ח ע"א] פליגי ר' אלעזר בן יעקב ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בגיורת לכהן ואפי' ר' שמעון לא שרי אלא שנתגיירה פחותה מבת ג' שנזרעו בתוליה בישראל אבל גויה לא. ונראה לפרש הך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפי' אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא. אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא דתמורה. וההיא דקידושין אע"ג דמדאורייתא אסירא לאו משום זונה מיתסרא אלא גזרת הכתוב. וכן משמע בירוש' בפ' בתרא דקידושין [פ"ד ה"ו] ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי מעשה בשפחה בדרום שהיו קורין עליה ערר ושלח רבי את רומינוס לבודקה ומצא שנתגיירה זקינתה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד והכשירה רבי לכהונה רב הושעיא אמר כרבי שמעון הכשירוה אמר רבי זעירה דברי הכל היא הכא דאמר רבי זעירא בשם ר' אדא בר אחוה רבי יודן מטי בה בשם רבי אבהו בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהוא בלא תעשה שהוא בא מעשה והוא אשה בבתוליה יקח ולא בוגרת כל לאו שהוא מכח עשה [עשה הוא, ודכוותיה כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולא גיורת כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה] עשה הוא. משמע מהתם בהדיא דליכא מלקות והוצרכו חכמים לגזור כדי לחייבו מלקות. ומיהו סוגיא דידן משמע דעובדא דירושלמי משום זונה, דמייתי לה בפ' הבא על יבמתו [ס' ע"ב] ובעי למיפשט מיניה דהלכה כר' שמעון ודחי שאני התם הואיל ואינסיב אינסיב. דהא רב ור' יוחנן דאמרי בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי ומסיק בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו. וצ"ל דזונה לאו דוקא.
משום (נשג"א) נשג"ז. אבל משום (זונה) [אשת איש] לא מיחייב (אפי' הוא כהן כדמפרש לא מיחייב) דאין אישות לגוי. ותימה בפ"ק דקידושין [כ"א ע"ב] גבי יפת תואר דרשי' אפי' אשת איש וכיון דאישות לית להו קרא למה לי. וכן בפ"ד מיתות [סנהדרין כ"ב ע"ב] דדריש אשת רעהו פרט לאשת אחרים פי' גוי ל"ל קרא. ונראה לפרש דלאו ליכא אבל עשה איכא, ולהכי לא לקי. ואע"ג דגזור משום שאר מלקיות דלא הוו דאוריתא כלל, בהאי כיון דאיכא עשה דאוריתא שבקוה אדאוריתא, ולא רצו להחמיר עליו באישות יותר ממה שהחמירה תורה. ב"ד של דוד גזרו. ס"ד דכל היכא דביאה אסורה ממילא מיתסר ייחוד מגזרה דוד כדפי' לעיל.
<h2>דף לז.</h2>
הלכך תינוקת גויה. לעיל [ל"ה ע"ב] פי' דכותים וגוים שתי גזרות אפי' למ"ד גירי אריות. פשיטא מהו דתימא כו'. מאי פשיטא היא משכב זכור דאוריתא ובא על הגויה דרבנן. על משקי בי מטבחייא דכן. לקמן [ל"ז ע"ב] פליגי אי דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן. לאלתר שריתוה. מספקא ליה אי גזרו אטו שאר הנשים דעלמא דאסורה להינשא עד שיתקיים התנאי.
אמר אביי כו' משמע הכא דאביי סבר כר' דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. ותימה דבפ' מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"א] גבי הרי זה גיטיך והנייר שלי לא בעי לשנויי כר' משמע דלא סבר לה כותיה. וכמו כן קשה מרבא דלא משני התם כרב אשי. אלמא לית ליה דר', וא"כ היכי קאמר בפ"ק דקידושין [ו' ע"ב] גבי אתרוג זה נתון לך במתנה [ע"מ שתחזירהו] החזירו יצא הא לא חיילא מתנה עד אחר שהחזירו ואז אינו בידו. וכן בפ' מי שמת [ב"ב קל"ז ע"ב] דקאמר רבא שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר, היכי חייל עליה הקדש כיון דלא חיילא מתנה עד אחר חזרה, וי"ל דלעולם אביי ורבא סבירא להו כר', ואפ"ה ניחא להו בגיטין לאוקומי בריתא אפי' כרבנן.
<h2>דף לז:</h2>
בראשו ארוך כ"ע לא פליגי דאסור. תימה דבפ' אלו טרפות [חולין ס"ו ע"א] משמע דראשו ארוך שרי לתנא דבי ר' ישמעאל ולתנא דמתני' וכן במס' שבת בשילהי א"ר עקיבא [צ' ע"ב] אמר דרב כהנא הוה מעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שבקיה דלא לימרו מאכל קאכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו. משמע דליכא איסורא דעוף טמא ולא אסר ליה אלא מפני שהוא חי ושושיבא הוא [ראשו] ארוך כדמשמע הכא. ואומר ר"ת דגרסינן הכא דכ"ע בראשו ארוך לא פליגי דשרי. ואין להקשות אההיא דשבת מהא דתניא בתוספתא דתרומות [פ"ט ה"ו] אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתים. דלאו למישרי אכילה נקט אוכל, דהא איכא בחיין לאו דבל תשקצו ולא נקט אוכל אלא לאפוקי איסור אבר מן החי.
וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא. חד קרא הוא וקשיא ליה רישיה לסיפיה, דקרא הכי כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. דבסיפיה כתיב טומאת ערב ורישיה כתיב סתם. משמע ליה דרישיה טומאת ז' משום דאמרי' בפ' כיצד הרגל [ב"ק כ"ה ע"א] דכל טומאות שאתה מטמא במת לא יהו פחות מז', והא דלא משני תלמודא דוהנפש הנוגעת מי שנגע במת קאי דמשמע ליה דאטמא עצמו שנגע במת קאי.
כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. היינו חיבורין היינו אדם שנגע באדם הנוגע במת טומאת ז', שלא בחיבורין, טומאת ערב כדמוכח בנזיר בפ"ג מינין [מ"ב ע"ב] גבי ההוא דמשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. והשתא האי קרא דרשי' הכא לעניין חיבורין ושלא בחיבורין. אבל בספרי דריש ליה למילתא אחריתי דהא דתנן בריש אהלות [פ"א מ"א] שנים טמאין במת ארבעה טמאין במת, משמע דבעי למידרשי בספרי מקרא. והכי תניא בספרי [פ' חוקת] וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה. לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא טמא טומאת ז' והנוגע בה טמא טומאת ז' הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים. פי' מיתורא דקרא דמיותר הוא לגמרי ולא צריך לן אלא להכי, והדר קאמר התם אדם וכלים מנין אמרת ק"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמאים, כלים הנוגעים באדם הנוגע במת אין דין שיהו טמאים או יהא אדם מקבל טומאה מן המת לטמא חברו טומאת ז' אמרת מק"ו ומה כלים שאינן מטמאין על גבי משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת ז', אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיהא מקבל טומאה מן המת לטמא חברו טומאת ז' ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא חבירו טומאת שבעה ע"כ הספרי. משמע דרישיה דקרא בכלים ואדם מטמא טומאת ז' וסיפיה דקרא למעוטי אדם באדם מטומאת ז', ואם איתא דרישיה דקרא לחיבורין איצטריך כדדרשינן הכא היכי דריש מינה כלים ואדם. ואפשר לומר דהך דרשא דהכא אסמכתא דבהדיא אמרינן בפרק ג' מינין [נזיר שם] דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא. ומיהו אפשר דהפי' בספרי אסמכתא. ואין לדקדק שיהא אסמכתא מהא דתנן בריש אהלות כל המטמא במת טומאת ערב טהור בזב מכלום כיצד אדם באדם שנים במת ואחד בזב כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים אדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב בד"א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד. דלענין נזיר דוקא הוא דמחלק, דבמת עצמו הקפיד ולא משאר טומאות הבאות מכחו, אע"ג דהוה מדאורייתא, כמו שלא הקפידה תורה עליו ממגע שרץ ונבילה וזב וזבה ויולדת ומצורע. ור"ת מפרש מתני' דאהלות כולה בכלי מתכות ולא אמרי' חרב כחלל אלא כסדר דדריש לה בספרי וקראי דספרי בכלי מתכות. והא דדריש לה מוכבסתם בגדיכם בשירים וטבעות מיירי דמיקרין בגדים כדאשכחן בציץ של זהב דכתיב [שמות כ"ח] ואלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ ובפ"ק דפסחים ובשמעתא קמייתא דחולין [ב' ע"ב] הארכתי.
בוקי סריקי. כדים רקים כדכתיב גבי יפתח אנשים רקים ומתרגמינן גברין סריקין.
הלכתא גמירי לה מסוטה. משמע דטהרה ברשות הרבים ילפינן מסוטה. וכן בפ"ק דחולין [ט' ע"ב]. ותימה דבלאו סוטה תיפוק ליה מטעם חזקה דמוקמה בחזקת טהרה כדאי' בשמעתא קמייתא דנדה [ב' ע"ב] כי אמרי' העמד דבר על חזקתו ה"מ ספק נגע ספק לא נגע אלמא מכח חזקה מטהרינן. וכן צ"ל בריש שני נזירין [נזיר נ"ז ע"א] דספק טומאה ברשות היחיד דוקא הוא דילפינן מסוטה ולא ברשות הרבים. וי"ל הא דנקיט הכא ובפ"ק דחולין [ט' ע"ב] גבי טהרה ברשות הרבים דילפינן מסוטה, היינו משום דזימנין דצריך למילף רשות הרבים מסוטה כגון דהוי פלגא ופלגא. כי ההיא דפ' כיסוי הדם [חולין פ"ו ע"א] גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דקאמר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וכי האי גוונא חשיב פלגא ופלגא בפ' בתרא דיבמות [קי"ט ע"ב], ואמרי' עלה בפ' כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר. והשתא מה לי ספק איסור או ספק טומאה, אלא היינו טעמא דספק טומאה מסוטה גמרי, ואע"ג דהתם בדבר שאין בו דעת לישאל איירי ה"ה ברשות הרבים. ולפי זה ניחא הא דקמייתי (התם) אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן, הא קיי"ל בכל דוכתא אוקי מילתא אחזקה, דאיכא לאוקומי השתא דר' יוחנן היכא דהוי פלגא ופלגא. ומיהו משמע דאותה טומאה ברשות הרבים, דספק נגע... דקאמר להו ר' ינאי הא מיא בשקעא זיל טביל. וצ"ל דאדם וכלים דיש להו תקנה בטבילה לא חיישי' אי מחמיר עלייהו לטבול, כיון דליכא פסידא. אבל אוכלין ומשקין וכלי חרס דאיכא פסידא הלכה ומורין כן דברשות הרבים טהורין. וק"ק דפלגא ופלגא היכי ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים, דשאני סוטה דאית לה חזקת טהרה, וברשות היחיד דוקא הוא דגלי לן קרא דטמאה, ולא אזלינן בתר חזקה. ומינה ילפינן ספק טומאה ברשות היחיד דלא אזלינן בתר חזקה. אבל ברשות הרבים אוקמה אדינא. וכי תימא דברה"ר נמי איתרעאי חזקה דידה, שהרי קינא לה ונסתרה. הא אמרי' בשמעתא קמייתא דנדה [ג' ע"א] דסתירה ברה"ר ליכא. וי"ל דברה"ר נמי איכא סתירה קצת, כגון [בקרן זוית] או באפילה. וא"ת כיון דחשבינן סוטה כפלגא ופלגא, משום דיש רגלים לדבר, א"כ כל ספק טומאה ברה"י נוקמה אחזקה לטהר, ולא נילף מסוטה אלא היכא דאיכא רגלים לדבר, וי"ל דספק טמא (אטדמור) [עשוי] להיות בה רגלים לדבר, הילכך סברא הוא דאקשיה רחמנא לסוטה אפי' במקום חזקה.
<h2>דף לח.</h2>
מה מים שלא נשתנו כו'. אומר ר"ת דכולהו מודו בנאכל כמות שהוא חי, מדלא קאמר איכא בינייהו חלב ודבש וכל מיני פירות דנאכלים חיים ועולין על שלחן מלכים. ולקמן [ל"ח ע"ב] דשרי רב ששת משחא דשליקא ארמאי פריך רב ששת למאי ניחוש לה, אי משום בשולי גוים נאכל כמו שהוא חי היא. וכן לקמן גבי דבש. ועוד אומר ר"ת דקיי"ל כמאן דשרי כל שאינו עולה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל, ור' יוחנן סבר כי האי לישנא לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ט ע"א] גבי תורמוסין אי הוו בני תורה שרי.
דגים קטנים מלוחים. נאכלין כמות שהן חיין מ[חמת] מלחן. ואם בישלן גוי אין בו משום בישולי גוים, והא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים כשאינן מלוחין, ומשמע השתא דוקא קטנים נאכלין מחמת מלחן אבל דגים גדולים לא. וקשה לפירוש הקונטרס דלקמן [ל"ח ע"ב] דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר, ופירש הקונטרס דג שמלחו ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול, חזקיה שרי דלאו בישול הוא, ור' יוחנן אסר דזהו בישולו. ובסתם דג איירי ולאו דגים קטנים והכא משמע דאין נאכלין מחמת מלחן. ונראה לפרש ההיא דלקמן דפליגי בדג מליח שבשלו גוי, דאע"ג דאין נאכל מחמת מלחו, מ"מ ע"י הדחק נאכל, כדפליגי בביצה שצלאה גוי והיינו טעמא דביצה והיינו טעמא דדג מליח. ולישנא משמע כפירוש הקונטרס דנקט דג מליח ונקט ביצה צלוייה, משמע דנקט מה שהגוי עשה המליחה והצלייה.
קמ"ל קימחא עיקר. מכאן יש להתיר אותם אובלי"ש שמוכרים הגוים, למי שאינו נזהר בפת של גוים, דלמאי ניחוש לה, אי משום שלשין העיסה בביצים, ולקמן פסקי' כר' יוחנן דאסר בביצה משום בישולי גוים, הא ודאי קימחא עיקר. ואי משום דלא בדקנו הבצים אם היה בהו דם, (ד)אם כן כל ביצה מגולגלת שאדם אוכל, ואוכל פתו מצד אחד, אטו מי ידע אם יש בה דם מצד אחר.
גוי שהצית את האור באגם כו'. משמע מכאן דחגבים אין טעונין שחיטה. וכן פירש הקונטרס בפ' אלו טריפות [חולין ס"ו ע"א] דחגבים הללו אינן טעונין שחיטה, שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב, וזאת תורת הבהמה כמשמעו, ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים, וכל נפש הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש הרומשת על הארץ אלו חגבים בה"ג, כך פי' בקונטרס. ולא הוצרך להביא מה"ג אלא משום דדריש ליה מקרא, דבכ"מ מוכח בתלמוד דשרו בלא שחיטה משמעתין ובמס' שבת בס"פ ר"ע [צ' ע"ב] דחגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מיית ואכיל ליה, אבל חגב טהור לא חיישינן. ובכריתות בפ' דם שחיטה אמרי' אוציא דם דגים וחגבים שכולן היתר, ומפרש דאין טעונין שחיטה. עוד אמרי' בסוף פרקין [מ' ע"ב] חגבים הבאין מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הגוי. וכן הבאים בספינה ולפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהם יין. ועוד תניא בתוספתא דתרומות [פ"ט ה"ו] אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין ובין מתין ואינו חושש. ואע"ג דאוכל לאו דוקא, דבחיין איכא בל תשקצו כדמוכח בס"פ אר"ע במס' שבת [צ' ע"ב], מ"מ נקט אוכל למימר דליכא איסור אבר מן החי דלא בעו שחיטה.
קמ"ל לשרורי מנא מכוין. והא דאמרי' בשבת בפ' כלל גדול [ע"ד ע"ב] האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ"ל דמעיקרא מירפא רפי והדר קמיט. לא בעי למימר קמ"ל דלאו לשרורי מנא קא מכוין, אלא הכי קאמר קמ"ל דנהי דלשרורי מנא קא מיכוין בישול מיהא איכא דמירפא רפי והדר קמיט וחייב. וכענין זה מצינו בשבועות פ' שבועות העדות [ל"ג ע"א] דאמרי' מהו דתימא רוב גוססין למיתה, דהא בפ' כל הגט [גיטין כ"ח ע"א] קיימא לן רוב גוססין למיתה, אלא ה"פ מהו דתימא רוב גוססין למיתה וכיון שהיו נשותיהם גוססות חשבינן להו כאלו מתו, קמ"ל נהי דרוב גוססין למיתה השתא מיהא לא שכיב. קמ"ל דלאו בישולא הוא. לא דמי להא דאמרי' פ"ב דשבועות [י"ז ע"ב] גבי זר שהיפך בצינורא דקרובי עבודה עבודה הוא, דגבי בישולי גוים הקלו דשרי בסמוך...
מניח ישראל בשר על גבי גחלים. ואע"ג דרב יהודה דיעבד והכא קאמר מניח לכתחילה, בשעת הדחק הקלו, כעין עד שיבוא מבית המדרש או מבית הכנסת או אשה שתצא מן המרחץ או שתבא מן השוק.
<h2>דף לח:</h2>
שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתא בה שפיר דמי. אהא סמכינן להתיר על ידי השלכת עץ בתנור. והא דאמרי' לעיל הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא גוי והיפך בו מותר, ופריך היכי דמי [אילימא] דאי לא היפך לא הוי בשול אמאי מותר בישולי גוים נינהו, והכא שרינן בחיתוי בפת אע"ג דאי לאו שגר גוי לא היה בשיל בחיתויו של ישראל, לא דמי דלעיל בשעה שהניח ישראל לא היה בשיל לעולם, אבל הכא משום חיתוי היה שם. כדי לאפות ואף על גב דבלא חיתויו של ישראל היתה נאפה שרי... וכל זה בביתו של גוי, אבל בביתו של ישראל היה מתיר ה"ר אברהם אפי' בישל גוי מתחילה ועד סוף ולא עבד ישראל מידי. ור"ת היה מחמיר ואין להקל. דג מליח. פי' לעיל. הכוספן של גוים. לעיל פי' מכאן דסתם כליהם אינו בני יומן.
<h2>דף לט.</h2>
וסימניך טמא טהור טהור טמא. לאו אכולהו מיני קאמר, אלא אשור וחמור דוקא. דהא בפ' כל כתבי [שבת קי"ט ע"א] (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקידושין [מ"א ע"א] אמרי' רבא מלח שיבוטא, והוא מין עיזי דימא, כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"ה ע"א] הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי ואפ"ה טהור.
וסימניך קודש ישראל. לפי פירוש הקונטרס כקודש. וי"מ דסימני משום דכתיב ביה כל אוכליו יאשמו. ובין לפ"ה ובין למאי דפ' גרסינן שפר נונא שרי קדש נונא אסור וסימניך קודש ישראל איכא דאמרי קבר נונא אסור וסימ' קברי גוים. וקשה דבתר הכי קאמר אייתי קמיה ההוא מינא דהוה דמי לשפרנונא חפייא במשיכלי חיורי, משמע דשפר נונא דג טמא. ותימה על מה שהביאו לפניו לאכול וטרח בו לידע אם הוא טהור כאידך עובדא דאייתי לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלופחא שהיא דג טמא כדפירש הקונטרס. ורח"ג שפר נונא אסור קדש נונא שרי וסימ' קודש ישראל, פי' דבר ששמו קדש כשר לישראל. איכא דאמרי קבר נונא שרי וסימ' קברי גוים, פי' דאין מטמאין באהל וטהור.
חבית אסור בחותם אחד. והא דפסיק רב לעיל [ל"ה ע"א] בפירקין הלכה כר"א דשרי יין בחותם אחד לא קשה מידי כדפי' שם.
<h2>דף לט:</h2>
ולפי מה שפי' דלעולם קסבר רשב"ג חלב פוטר אין ראיה השתא לר"ת מההיא דרשב"ג לחלק בין מיעוט דאיכא חזקה בהדיה לבין מיעוט דליכא חזקה בהדיה. ועוד קשה לפירוש ר"ת דבר"פ הלוקח בהמה [בכורות כ' ע"ב] פריך לר' יהושע דאומר חלב פוטר מהא דא"ר יהושע ביבמות [קי"ט ע"א] יצאה מלאה אינה חוששת, ומפ' דלא חייש למיעוט דזכרים ודוחק מתוך כך לומר איפוך. ומאי קשה בההיא דיבמות ליכא חזקה בהדיה מיעוטא... אבל בהדי מיעוטא דחולבות איכא חזקה, ולכן חייש למיעוט. [וע"כ מתני' דהתם נמי] מוכחא דיש חילוק, דרישא דלא תנשא ולא תתייבם כו' מפרש התם מטעם סמוך מיעוט לחזקה ולא פליג עליה ר' יהושע, דאין לומר דפליג [בסיפא וה"ה ברישא, דאדרבה הוה ליה לאשמעינן דפליג] ברישא אע"ג חזקה וכ"ש בסיפא, וי"ל דכיון דאשכח בריתא דתני איפכא לא חש לתרץ. ומיהו תימה דלמאי דאפיך כ"ש דתיקשי לן, דכיון דא"ר יהושע חלב פוטר אלמא לא חייש למיעוטא אע"ג דאיכא חזקה בהדיה, ובההיא דיבמות משמע דלא פליג ר' יהושע אלא בסיפא אבל ברישא מודה [ואי הוה אמרינן] דלא חשיב מיעוטא דאיכא חזקה בהדיה מה שהיא בחזקת שלא ילדה אלא אדרבה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו, [אז הוה א"ש] וניחא השתא הא דצ"ל איפוך.
וא"ת אכתי קשה דרשב"ג ארשב"ג, דאמר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי. ומפרש בפ' אם לא הביא [שבת קל"ו ע"א] אפי' נפל מן הגג או אכלו ארי. אלמא חייש למיעוט נפלים. ובריש כל הצלמים [מ' ע"ב] לא חייש למיעוט. ובלאו קושיא דרשב"ג ארשב"ג קשה הילכתא אהילכתא דלא חיישי' למיעוט כדמשמע בחולין [י"א ע"ב] דלא פריך היכי אכלינן בישרא, ובההיא דשבת קי"ל כרשב"ג כדמוכח התם. וי"ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ [יבמות ל"ז ע"א]. אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל מת בתוך ל', אע"פ שנפל מן הגג או אכל ארי, שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקילקול. ולכך עשאוהו כספק גם לענין אבילות שלא יבא להקל בערוה. ועוד שבכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל. וגם בלא שהה ח' ימים בבהמה החמירו כרשב"ג, דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד דמשום היא גופה, שאם נתיר לשוחטו ולאוכלו כשהוא בריא יבא לשוחטו כשהיא חולה, וקרוב לפיהוק של מיתה, דהשתא איכא רעותא. ואין לדקדק דרשב"ג לא חייש למיעוט מהא דאמר ר' עקיבא ור' טרפון בפ"ק דמכות [ז' ע"א] שמא במקום סייף נקב הוה, ורשב"ג קאמר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל, דילמא התם הוא דלא חייש משום דחשיב כלא אפשר שא"כ לא יהרג אדם לעולם, ואפי' ר' מאיר מודה כדאמר התם [חולין י"א ע"ב]. ואע"ג דמשכחת לה כדפי' התם שראו העדים קרום של מוח שלם ונקבו. ונראה דדוחק הוא להעמיד הפסוק כן. ומאן דפטר סבר שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה, ועוד דאין הטעם כלל משום דחיישי' למיעוט, אלא כדפי' שם בשם ר"ת דדבר התלוי בגוף העדות צריך שידעו לברר כששואלין אותם.
אילימא דליכא דבר טמא כו'. משמע הכא דטעם משום דבר טמא. ותימה דלימא משום ניקור. ולעיל גבי גבינה פי'. והדדבנות אע"פ שהן מנטפות. פי' דלא חיישי' דלמא רמא עליהו חמרא. ואין בו משום הכשר משקה מילתא אחריתי היא באנפיה נפשיה. והכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ. איכא מילי דשמעי' להו מדיוקא דרישא, ואפ"ה תני להו וכיוצא בה בדוכתי טובא.
<h2>דף מ.</h2>
הא בפתוחות הא בסתומות. פירש הקונטרס חבית פתוחה לא סגי בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל ביה. וקשה דלקמן אמרי' גוי שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כולבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות, פי' דכי היכי דהאי בהך הוה נמי בכולהו ונפיק ואזיל לעלמא סתומות היא מותרת וכולן אסורות, משמע דעל ידי כולבית אחת, ודוחק לומר דכולבית לשון יחיד לאו דוקא אלא מיירי דאיכא תרי, ועוד דהא בפתוחות תלינן להקל, וע"י חבית אחת משתרי אחריני, ונראה לפרש איפכא דבפתוחות שרינן בחדא דאימור טובא היו ונפוק אבל בסתומות בעינן תרי.
ובדגים כו' פירש הקונטרס וקשיא לתרויהו. וקשה דמשני באדא ופלמידא דדמי רישייהו לטמאין אכתי קשה משדרה, ונראה דלרב נחמן דוקא פריך, אבל לרב הונא ניחא דלא חשיב אלא סימני בראי ולא סימני גואי כגון שדרה.
מחלוקת לטבול בצירן וכו'. מדפליג בין גופו לצירן משמע דציר לא אסור מדאורייתא. וכן משמע בס"פ גיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב] דקאמ"ר יהודה דציר שיערו במאתים והא"ר יהודה מין במינו לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. ותימה דבפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] משמע שהוא מדאוריתא, דפריך התם אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל, הא לאו הכי ה"א דבהמה טמאה שרי [חלבה], מאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. אלמא מדפריך מאי שנא חלב מציר ש"מ דדרשא גמורה הוא. ובפ' העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] נמי דקאמר צריכי. וי"ל דציר דגים דרבנן, אבל דשרצים דאוריתא, ומהטמאים דשרצים קדריש התם, כדאיתא בפ' העור והרוטב בשמעתא דהמחה את החלב וגמעו, דאייתי עלה ההיא דרשה דהטמאים, וקאמר ליכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה. ואע"ג דבת"כ [פ' שמיני] דריש גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, צירן אסמכתא בעלמא. וא"ת בפ' כל הבשר [חולין קי"ב ע"א] גבי [רב] מרי דאמלח ליה שחוטה בהדי דטרפה, וקא אסר ליה רבא הטמאים לאסור צירן ורוטבן, ופריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר היכי פריך מדג אבשר. וי"ל דשפיר פריך התם דקים ליה דלכל הפחות אסור צירן מדרבנן, כדקתני בסיפא אם היה טמא מליח וטהור תפל אסור. ובהדיא תנן במס' תרומות [פ"י מ"ח] דג טמא צירו אסור כדקאמר הכא, ש"מ דהא דשרי שניהם מלוחים הטהור והטמא משום דלא בלע הוא. ומה שכתב במקצת ספרים ש"מ דצירן מותר ל"ג ליה. וקצת תימה כיון דצריך קרא, בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת"כ [פ' שמיני] מדכתיב טמאים הם לכם, ובדגים דליכא קרא לא אסור מדאוריתא, היכי מייתי ראיה רבא מהטמאים לאסור ציר של טרפה. ולמאי דפרי' דציר דגים טמאים דרבנן יש להתיר באכילה אותן דגים ש... ים שקורין מורוא"ש בלעז, אע"פ שערבונם עולה עמהן. דאע"ג דרגילות הוא שעולין עמהן דגים טמאין ויש לחוש שמא מלחן [עמהן], כיון דצירן מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא. ועוד נראה דהוי ספק ספיקא ספק עלו עמהן דגים טמאים ספק לא עלו ואת"ל עלו שמא מלח כל מין ומין בפני עצמו.
ליבדיק בסימניה. תימה דלא משני סימנין לאו דאורייתא, כדאמר בפ' אלו טרפות [חולין ס"ד ע"א] גבי סימני בצים. וכי תימא משום דמשמע ליה דבכל עניין אין ניקחין אלא מן המומחה, אפי' אומר של דג פלוני טהור, דאז יש לסמוך, ע"כ לא איירי בכל עניין, דבאומר אני מלחתים ניקחים אף שלא מן המומחה. ואומר ר"ת דדוקא סימני בצים לאו דאוריתא, כדקאמר התם דאיכא דעורבא דדמי ליונה. אבל סימני דגים דאוריתא ויש לסמוך עליהם ואהא סמכינן לאכול אותו דג שקורין בורבוטא, אע"ג דלא ידעינן אם ננערו קשקשין בשעה שעלה מן הים סמכינן אסימני עובריה. ומה שאנו לוקחים בצים מן הגוים אע"פ שאינו אומר של עוף פלוני הם, אנו סומכין על דרוב בצים המצויים בינינו שהם של עופות טהורין.
כודרת. פ"ה בחולין [ס"ד ע"א] ככדור פלוט"א, משמע דגר' כודרת ברי"ש דכדור שהוא פלוט"א באחרונה רי"ש כדאמרי' במדרש [פסיקתא רבתי פרשה ג'] דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות. ומהא דכתיב [ישעי' כ"ב] צנוף יצנפך כדור אל ארץ רחבת ידים, ופירש הקונטרס שם פלוט"א אין ראיה משם, דר"ת אומר דא"כ הו"ל למיכתב ככדור, אלא אומר ר"ת דכף של שימוש הוא כלומר כגר שהולך וגולה אל ארץ רחבת ידים במקום שאין מכירין אותו. דור כמו גר כמו [תהלים פ"ד] מדור באהלי רשע, ובקונטרס גורס כאן כודדת בדלת, ופי' עגולה ככד.
<h2>דף מ:</h2>
והביאו לו יין תפוחים ונתרפא. ומשום דמערבי ביה חמרא לא חייש, דבחבית לא היה מערב, דמיסרא סרי. ואת"ל דלא סרי אי חמרא עדיף מיין תפוחים לא חיישי', כדאמרי' לעיל [ל"ד ע"ב] קיסתא דמורייסא בלימא קיסתא דחמרא בד' לומי. ומכאן מי תותים של גוים אם ישראל רואהו בשעת שמשכו מן החבית מותר, דדילמא עריב חמרא בחביתא לא חיישי' דמסרא סרי כדאמר לעיל [ל"ט ע"ב] גבי דבש. אבל אם לא ראהו חיישי' שמא עירב יין בכוס עם מי תותים, משום דמי תותים דמיו יקרין. ואם הביאו גוי דורון לישראל יש להקל, דדרך המביא דורון להביא מן המובחר, ולא חיישי' דילמא עריב ביה חמרא.
כל הצלמים וכו'. אי דנעבדים פעם אחת בשנה, מאי טעמייהו דרבנן. תימה דילמא רבנן סברי דאין עובדין וכ"ת ניחזי אנן, הא בסיפא פליגי כי האי גונא, דרבנן סברי שיש בידו מקל או צפור ורשב"ג סבר אף שיש בידו כל דבר. ובקונטרס פירש מדלא קתני וחכמים אומרים אינו נעבד אלא מי שיש בידו וכו' מכלל דסבירא להו דנעבדין.
גזר שאר מקומות וכו'. גבי גבינת בית אונייקי לא גזר כדפ' פרק אין מעמידין. ורבנן דלא חיישי למיעוטא וכו'. משמע הכא דרשב"ג דמתניתין לא חייש למיעוט, וק' מבכורות [כ"ג ע"ב] ולעיל פירש' סוף אין מעמידין [ל"ט ע"ב].
באינדרטי של מלכים. כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון. והתם קאסר ר"מ דאגב חביבות פלחי לה. בעומדין על פתח המדינה שנינו, דבהנהו קאסר ר' מאיר דחשיב להו. כך פ"ה. וקשה לפירושו ממתניתין דהמוצא שברי צלמים מדפריך מינה ר' יוחנן לרשב"ל לקמן בשמעתין ומסיק דמתניתין כר"מ. וצריך לדחוק לפ"ה דמיירי שמצאן על פתח המדינה. אי נמי אפילו מצאן במקום אחר, וכגון דמכיר שהם אותם שהיו על פתח המדינה. ורבנו תם מפרש דאדרבה אחריני איתסרי טפי, ואפילו לרבנן אסירי, ולא משום רבי מאיר נקט מלכים ופתח מדינה, אלא משום רבנן דדוקא הנהו שרו רבנן דקסברי דלא פלחי להו, דשל מלכים אינן עומדין אלא לכבוד המלכים ועל פתח מדינה לנוי. אבל בירושלמי אינו משמע כן, דמשמע בירושלמי [פ"ג ה"א] דשל מלכים אסירי אפילו לרבנן ושל [שולטנות] מותרין אפילו לרבי מאיר, ובסתמא ה[וא דפליגי] ואע"ג דירושלמי פליג אתלמוד שלנו מ"מ שמעינן מינה דבמלכים מיתסרי טפי מאחריני. וה"ה של פתח מדינה דהנך שני מימרות שוות דרב יהודה אמר שמואל ודרבה בב"ח א"ר יוחנן.
<h2>דף מא.</h2>
ה"ג אמר רבה מחלוקת בשל כפרים אבל בשל כרכים דברי הכל מותרין ודכרכים מאי טעמא לנוי עבדי להו ודכפרים מי איכא למאן דשרי הא ודאי למיפלחינהו עבדי להו. ויש ספרים שכתוב בהן אבל בשל כרכים דברי הכל לנוי בעלמא עבדי להו ובשל כפרים מי איכא למ"ד לנוי עבדין להו. ואין גירסא זו נכונה כלל, דמשמע דקסבר רבה דפליגי בהא ר' מאיר ורבנן, דמר סבר לנוי עבידי ומר סבר למיפלחינהו עבידי. וליתא, דבהאי לא פליגי כלל, אלא בגזרה דשאר מקומות אטו אותו מקום הוא דפליגי, כדמייתא פלוגתייהו.
ואפילו שברי ע"ז. כלומר לא תימא שברי צלמים דוקא, דאיכא ספק ספיקא, שמא לא עבדום, ואת"ל עבדום אימור ביטלום. אלא אפילו שיברי ע"ז שראינו שעבדוה שבריה מותרין, דסבר לה כרשב"ל דבסמוך דשרי ע"ז שנשתברה מאיליה. וצריך ליישב דכי פריך הכא והא אנן תנן שברי צלמים לא משני כדמשני רשב"ל בסמוך לא תימא שברי ע"ז אסורין אלא אימא צלמים עצמן אסורין, וסתמא כר' מאיר, ובסמוך לישני כי הכא. וא"ת דהכא שרי שמואל ע"ז שנשתברה מאיליה, ובשילהי פירקין [מ"ט ע"ב] מסקינן אפלוגתא דרב ושמואל בע"ז שנשתברה מאיליה דכו"ע עובדין לשברים. וי"ל דהתם מיירי כשעיקר ע"ז קיים, דומיא דשיפה לצורכה, והכא מיירי שאין עיקר ע"ז קיים. והא דאיצטריך לשנויי גבי תבנית יד בעומדין על בסיסן, משום דע"ז החסירה יד ורגל לא חשיבא עיקר ע"ז קיים. אי [נמי] לקמן מיירי באשירה שהקסמין נופלין ממנה ואין נמנעין מלעובדה בשביל כך אלא עובדין אותה תדיר. אבל שאר ע"ז בסתם מבטל לה אע"פ שעיקר ע"ז קיים. ועוד דהתם אין האשירה מתקלקלת בקיסמין הנופלין. ובקונטרס פירש בשילהי פירקין [מ"ט ע"ב] [והא דאמר] שמואל בריש פירקין אפילו שברי ע"ז מותרין בהנאה למוצאן, התם הוא דלא חזינן ליה דנשתברה מאיליה דאמרינן גוי שברן. וא"ת דהכא שרי שמואל שברי ע"ז, ולקמן בפירקין [מ"ז ע"ב] תנן מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ, והתם שברי ע"ז נינהו. בירושלמי [פ"ג ה"ו] [מפרש] במשתחוה לכל אבן ואבן ולכל עץ ולעפר.
<h2>דף מא:</h2>
תרגמה שמואל כו' אי לאו דשמואל ניחא כדמוכח לקמן דפריך מינה (ל)ר' יוחנן לרשב"ל. אבל לרבי יוחנן דאסר ניחא. והכי פירושו המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין [משום] ספק ספיקא אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור ביטלום, מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין, שכיוצא בהן נעבד ואין רגילים לבטלם.
